פרשת במדבר - דיבורו של המדבר

 בס"ד

פרשת במדבר – דיבורו של המדבר

חומש במדבר

פרשתנו פותחת את ספר במדבר. שמה של הפרשה והחומש מופיע בפסוק הראשון (במדבר א, א): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר". ספר זה עוסק בקורות את בני ישראל במשך הליכתם במדבר. התהליכים שהעם עובר במדבר, העליות, הנפילות, המשברים וההצלחות שחוו באותה תקופה.

 

למה התורה נתנה במדבר?

למדבר ישנם אפיונים שונים. המדרש (תנחומא פרשת חקת אות כא) מתאר לנו מספר סיבות מדוע התורה נתנה דווקא במדבר:

 א.   "למה נתנה במדבר? שאלו נתנה להם בארץ היה שבטו שנתנה בתחומו מדיין ואומר: "אנו קודם בה" לכך נתנה במדבר שיהו הכל שוין בה {שוויון הזדמנויות},

  ב.   ועוד למה נתנה במדבר? כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עליו דברי תורה פורקין ממנו עול גלות ועול דרך ארץ {פטור ממחויבויות},

  ג.    וכשם שמדבר אין מעלה ארנון {מיסים}, כך בני תורה בני חורין בעולם הזה {חירות אמתית},

  ד.    דבר אחר: מי מקיים את התורה? מי שמשים עצמו כמדבר מפנה עצמו מן הכל {פניות מטרדות שונות}".

ניתן אולי להוסיף לדברי המדרש, שתי נקודות נוספות המאפיינות את המדבר, הקשורות למקום נתינת התורה, ויפים הדברים לימים אלו, ערב חג מתן תורה.

 

המִדְבַּר כביטוי לענווה

המִדְבַּר מבטא את הפשטות והענווה. אין במדבר כמעט גידולים, אין בו כמעט גשמים, הוא כביכול ריק מתוכן עצמי. כדי לקבל את התורה אנו נדרשים לענווה, לתחושת ביטול מוחלטת כדי להטמיע בתוכנו את התורה, וכדברי הגמרא (בבלי תענית דף ז עמוד א): "למה נמשלו דברי תורה למים?... - לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

 

מִדְבַּר מלשון דיבור

כמו כן, נראה שהמילה "מִדְבַּר" מזכירה לנו את המילה "מְדַבֵּר". במצוות תלמוד תורה אנו מצווים לדבר, כפי שכתוב (דברים פרק ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם". כדי שהתורה תהיה משמעותית, אנו חייבים לדבר אותה. אדם מדבר על מה שמעניין ומעסיק אותו. התורה צריכה להיות שנושא שעליו אנו מדברים, להיות העיסוק שלנו. רק כאשר התורה תהיה הדיבור שלנו נדע שזכינו לקניין תורה.

מעניין לשים לב לכך שכל החטאים בספר במדבר הם קשורים לדיבור לא נכון: מתאוננים, מרגלים, קורח, מכה בסלע במקום לדבר. וסופו של הספר בשירת הבאר שהיא דיבור מיוחד.

  

הדיבור שבדממת המִדְבַּר

אולי ניתן להוסיף, התורה רוצה ללמד אותנו שגם המִדְבַּר מְדַבֵּר. אמנם כלפי חוץ נראה המִדְבַּר שקט (ירמיהו פרק ב, ו): "בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת". כלפי חוץ נראה שאין למדבר מה לומר לנו, אך מי שיודע להטות אוזן ומקשיב למִדְבַּר שומע את הדיבור העמוק שטמון בתוכו.

גם בלימוד תורה אף שנראה במבט חיצוני שהיא מעבירה לנו חוקים ומסרים יבשים, מי שיודע להקשיב לתורה יכול לשמוע בתוך הדממה דיבור של ממש. כתיאור המפגש של אליהו הנביא עם ה'  (מלכים א יט, יא-יב): "וְהִנֵּה ה' עֹבֵר... לֹא בָרוּחַ ה', וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ ה', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". אותה דממה דקה שמגיעה אחרי כל הרוח, הרעש, והאש – היא הדיבור החזק והפנימי ביותר. דיבור של דממה, דיבור של המִדְבַּר.

אפשר להוסיף שזה כוונת הנביא הושע (ב, טו) שכותב: "וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ" - המדבר הוא מקום שזוכים לדיבור פנימי עם הבורא.

 

לסיום

שנזכה לקבל את התורה מתוך ענווה, שנזכה לדבר בה תמיד מתוך חיבור פנימי אליה, ונדע להקשיב לדיבור שלה אלינו, ומתוך כך יתגלה חיבתנו לתורה, והתורה תאיר את אורה המתוק עלינו תמיד. ויקוים בנו נבואת ישעיהו (נא ג): "וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" – שיראו כולם שהמדבר מקום עדן הוא.