בס"ד

פרשת אמור – מריבות מיותרות

פרשיית המקלל

בפרשתנו מסופר על מקלל שהזכיר שם שמים, ועונשו היה סקילה על ידי כל עם ישראל (ויקרא פרק כד, י-כג):

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה":

בקוראנו פרשייה זו ישנן כמה שאלות שדורשות הבנה:

א.      על המקלל כתוב: "בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי" למה זה חשוב לנו לדעת? לשם מה זה נצרך?

ב.       "וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי" – מי הוא אותו "הישראלי"?

 

מי הם המקלל ובן הישראלי?

המדרש מרחיב לנו את סיפור הרקע, מהיכן גדל אותו מקלל (מדרש אגדה בובר - שמות פרק ב סימן יא):

"היה אותו נוגש עשוי על מאה ועשרים אנשים, והיה מוציא אותם למלאכתן מקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאם, היה נכנס ויוצא לבתיהם, ראה בשלומית שהיא יפת תואר שלימה מכל מום, נתן עיניו בה, ועמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו, והיא סבורה שהוא בעלה, חזר בעלה ומצא מצרי יוצא מביתו, אמר לה שמא נגע בך, אמרה לו הין, וסבורה הייתי שאתה הוא, כיון ששמע הנוגש שהרגיש בו, היה מכה את בעלה".

 להשלמת התמונה הזוהר הקודש מרחיב לנו מי אותו האיש הישראלי שהשתתף במריבה עם בן המצרית, ומספר לנו מה היה באותו לילה (כרך ג דף קו עמוד א):

"דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה, וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה, ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי, ואחרא בן הישראלית..."

{תרגום: האיש הישראלי נולד מבעלה של שלומית, שהיה לו אישה נוספת, ובאותו לילה שגילה ששלומית נבעלה למצרי, הלך לאשתו השנייה, ונולד מכך ה"בן הישראלית"}.

 

לפי הזוהר המקלל (בן המצרי) היה כמו אח של אותו אחד שרב איתו (בן הישראלי). אולי הוא אפילו הוא חשב שיש להם אבא משותף. הם כנראה נולדו גם באותו יום, וגדלו יחד לשתי נשים שהיו צרות הנשואות לבעל משותף.

הסיפור שמאחורי המריבה

כעת הסיפור מובן: הבן של שלומית רוצה גם הוא לקבל נחלה בשבט דן (כפי שמבאר רש"י ע"פ המדרש), כפי שאחיו שהוא כמו תאום שלו קיבל. אך הבן הישראלי אומר לו, אתה לא תוכל לקבל כי אתה בן של מצרי. הדבר גורם למריבה ביניהם. והם הלכו לבית דינו של משה רבנו שיכריע מי צודק, משה מכריע כנגד בן המצרי. וכשיוצאים משם, הבן המצרי כועס עוד יותר.

מסתבר שבאותה המריבה הבן הישראלי מספר לבן המצרי כל מה שהוא יודע עליו:

"אתה לא באמת אח שלי, אבא שלך הוא מצרי והוא בא על אמא שלך וכך אתה נולדת! ולכן אין לך זכות לנחול איתנו, ולקבל חנייה בתוך שבטי ישראל! ולא רק זה, אבא שלך (המצרי) היכה כל היום את אבא שלי (העברי), ולכן משה הרג את אבא שלך!"

הבן המצרי בכעס שואל: "איך הוא הרג את אבא שלי?" ועונה הבן הישראלי: "בפיו, בשם השם המפורש!". הבן המצרי לא נרגע ואומר לבן הישראלי: "אם כך, אני מקלל גם אותך בשם ה' המפורש!".

וכפי שמבאר בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות (ויקרא פרק כד פסוק י): "וינצו במחנה. אמר לו חבירו אביך המצרי משה הרגו אמר לו במה אמר לו בשם המפורש".

 

מלחמת אחים שמובילה למוות

שוב אנו רואים מלחמת אחים, שהחלה לשם שמים, אך הגיעה לפסים אישיים. פגיעות, קללות ומשם כבר הסוף הוא מוות. אמנם בן הישראלי צדק באופן עקרוני, אך זה לא מספיק להיות צודק. חייבים גם רגישות. גם אם אתה יודע שהוא טועה, תהיה רגיש. אם רק הייתה שם יותר רגישות כלפי בן המצרי, אם הוא רק היה שומע את הדברים אחרת, אולי היה נמנע חילול שם שמים, אולי לא היה צריכים להורגו.

 

לסיום

אנו כעת בימי ספירת העומר, ימים שבהם מציינים את מותם של תלמידי ר' עקיבא של נהגו כבוד זה בזה. אנו מוכרחים לתקן זאת. אפילו כשאנחנו בטוחים שאנו צודקים, אפילו שמלחמתנו היא מלחמת קודש, חייבים להיות רגישים עם הזולת, רק כך נצליח לתקן את אותה שנאת חינם שהרחיבה את ביתנו. ומתוך כך נזכה לגאולה השלימה בקרוב.