פרשת ואתחנן - לפתוח את הדלת לאמונה

 בס"ד

פרשת ואתחנן – לפתוח את הדלת לאמונה

הרב הלל מרצבך

 

בפרשתנו מופיע אולי המשפט החשוב והמרכזי ביותר של עם ישראל לאורך הדורות. זהו הסלוגן, הסיסמה והקוד הרוחני שלנו:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ־לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד".

אלו מילים שמלוות את עם ישראל במשך אלפי שנים.

רבי עקיבא נהרג תוך כדי אמירת קריאת שמע, בשעה שהרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל. כאשר שאלו אותו תלמידיו כיצד הוא מסוגל לומר את הפסוק דווקא ברגעים הקשים הללו, השיב שכל ימיו ציפה להזדמנות לקיים את הפסוק: "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך".

עד היום יהודים רבים אומרים את הפסוק הזה לפני מותם. כל ילד יהודי מכיר את המילים: "שמע ישראל", וגם יהודים הרחוקים מתורה ומצוות יודעים שמדובר בפסוק המבטא את הזהות היהודית העמוקה ביותר.

לאחר השואה, הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, מייסד ישיבת פוניבז', פעל להצלת ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים ובכנסיות. רבים מהם היו קטנים, וחלקם כבר לא ידעו שהם יהודים. הרב היה נכנס למקומות שבהם שהו הילדים וקורא בקול:

"שמע ישראל, ה' א־לוהינו, ה' אחד!"

לפתע נשמעו קולות של ילדים שקראו: "מאמע'לה!" "טאַטע!". המילים ששמעו בבית הוריהם עוררו את הזיכרון היהודי שהיה טמון בליבם.

גם בדורות האחרונים ליוו המילים הללו גיבורים יהודים ברגעי מסירות נפש.

רס"ן רועי קליין הי"ד קרא "שמע ישראל!" לפני שקפץ על רימון במלחמת לבנון השנייה והציל בכך את חיי חבריו.

עמנואל מורנו הי"ד, שנפל אף הוא במלחמת לבנון השנייה בשנת תשס"ו, הסביר לחברו כי ברגע שבו אדם עומד לפני מותו, זהו הפסוק שראוי לומר:

"שמע ישראל, ה' א־לוהינו, ה' אחד".

אין זו רק סיסמה לאומית או אמירה מרגשת. זוהי מצוות עשה מן התורה. אנו מצווים לומר את קריאת שמע, הכוללת שלוש פרשיות, פעמיים בכל יום – בבוקר ובערב.

משמעות הפסוק היא שאנו קוראים לכל עם ישראל לשמוע, להפנים ולהכיר:

ה' הוא א־לוהינו, והוא אחד ואין בלתו.

כאשר מתבוננים בפסוק, מגלים דבר מעניין. בספר התורה יש שתי אותיות שנכתבות באותיות גדולות: האות ע' במילה "שמע", והאות ד' במילה "אחד".

והשאלה העולה: מדוע דווקא שתי האותיות הללו גדולות?

חז"ל ומפרשי התורה נתנו לכך כמה הסברים.

ראשית, האותיות הגדולות מדגישות שעלינו לקרוא את הפסוק בצורה מדויקת: "שמע" ולא "שמא", וכן "אחד" ולא "אחר". שינוי קטן באות עלול לשנות את משמעות הפסוק.

הסבר נוסף הוא שהאותיות ע' וד' יוצרות יחד את המילה "עד".

קריאת שמע היא העדות שלנו בעולם. אנו מעידים שה' הוא א־לוהינו, שהוא אחד ושכל העולם נמצא תחת הנהגתו.

אך רבינו עובדיה ספורנו מעניק לאותיות הללו משמעות עמוקה נוספת.

האמונה שלנו מתחילה בעיקר באמצעות השמיעה. שמענו מהורינו, מרבותינו ומדורות קודמים שיש בורא לעולם. קיבלנו מסורת על יציאת מצרים, על מעמד הר סיני ועל הקשר המיוחד שבין הקב"ה לעם ישראל.

אולם איש מאיתנו לא ראה את הקב"ה בעיניו.

האות ע' רומזת לעין – ליכולת לראות. האות ד' רומזת לדלת.

כאילו התורה אומרת לנו: האמונה אמנם מתחילה בשמיעה, אך אין די בכך. מוטלת עלינו החובה גם להגדיל את העין, לפתוח את הדלת ולראות.

עלינו לפקוח את העיניים, להתבונן במה שקורה לנו באופן אישי ובעולם בכלל, ולגלות את יד ה' בתוך המציאות.

כאשר אדם מתבונן בחייו, הוא יכול לזהות רגעים שבהם דברים התחברו באופן מפתיע, הזדמנויות שנפתחו, אנשים שנשלחו אליו בזמן הנכון וישועות שהגיעו כאשר כבר לא ראה דרך.

גם כאשר אנו מתבוננים בעולם, אנו יכולים לראות סדר, חכמה ומשמעות. יש מי שמנהל את העולם.

האמונה מתחילה ב"שמע" – בשמיעה, אך היא אמורה להתפתח לראייה. האדם אינו נשאר רק עם מה שסיפרו לו, אלא פותח את עיניו ומתחיל לראות בעצמו.

וכאשר האדם אינו רק שומע על האמונה, אלא חש את נוכחות ה' בחייו, אפשר גם לצוות עליו:

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ".

אהבה נובעת מהיכרות. ככל שאדם מתבונן יותר בטוב שה' מעניק לו ומזהה את ההשגחה בחייו, כך גדלה אהבתו.

---

בסיום מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945, הביס הצבא האמריקאי את הצבא הגרמני באזור מחנה ההשמדה גונסקירכן. חיילים אמריקאים סיירו בשטח והעניקו טיפול לחיילים גרמנים שנמצאו באזור.

לפתע יצאו מן היער שלושה אנשים לבושים במדי אס־אס.

אחד מהם צעק לעבר החיילים האמריקאים:

"אנחנו יהודים!"

החייל האמריקאי לא האמין לדבריו. הוא דרש ממנו להציג תעודה.

האיש הוציא את תעודת הזהות שלו – אך בתעודה הופיע שהוא חייל נאצי.

החייל האמריקאי חשב שמדובר בתחבולה, התכונן לירות בו, ואז צעק היהודי:

"שמע ישראל, ה' א־לוהינו, ה' אחד!"

באותו רגע השיב החייל האמריקאי:

"גם אני!"

התברר שגם הוא יהודי.

שני היהודים נפלו זה על צווארו של זה, התחבקו ובכו.

אחד משלושת הניצולים היה הרב אליהו הרמן זצ"ל.

ברגע אחד הפכו המילים "שמע ישראל" למפתח שפתח את הדלת. הן חשפו את הזהות שהוסתרה מאחורי מדי האויב, וחיברו בין שני יהודים שלא הכירו זה את זה – בלב שדה הקרב.

---

השבת נקראת שבת נחמו. לאחר תשעה באב, לאחר החורבן והכאב, אנו שומעים את דברי הנביא:

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱ־לֹהֵיכֶם".

מהי הנחמה שלנו?

הנחמה היא הידיעה שגם כאשר קשה לנו, גם כאשר אנו עוברים תקופות של כאב, אובדן או בלבול – יש לנו ה' אחד.

יש מי שמלווה אותנו ומנהל את העולם.

יש אבא שאוהב אותנו, ואנחנו אוהבים אותו.

שמו של החודש הוא אב, והוא מזכיר לנו את המילה אבא.

הקשר שלנו עם הקב"ה אינו רק קשר של מלך ועבד, אלא גם קשר של אב ובן.

אהבת ה' נובעת מתוך ההכרה שהקב"ה אוהב אותנו. כאשר האדם מבין שה' רוצה בטובתו ומלווה אותו, הוא יכול לאהוב אותו בחזרה.

אולם לפעמים קשה לראות את האהבה הזאת.

יש רגעים שבהם ה' נראה לנו כאב רחמן, מחבק ומגן, ויש רגעים שבהם המציאות קשה והקב"ה מתגלה כ"איש מלחמה".

גם כאשר איננו מבינים, אנו ממשיכים לומר:

"ה' א־לוהינו, ה' אחד".

הוא אחד גם ברגעי האור וגם ברגעי החושך.

הוא אחד גם כאשר אנו רואים את הטוב וגם כאשר אנו עדיין מחפשים אותו.

האמונה אינה אומרת שכל מה שקורה מובן לנו. היא אומרת שגם כאשר איננו מבינים את התמונה המלאה, אנו יודעים שיש מי שמנהל את העולם ורואה את התמונה כולה.

זו הקריאה של פרשת ואתחנן:

לא להסתפק רק במה ששמענו.

להגדיל את העין.

לפתוח את הדלת.

להתבונן בחיים ולראות את נוכחות ה' בתוכם.

וכאשר אנו זוכים לראות – אפילו מעט – אפשר גם לאהוב:

"שמע ישראל, ה' א־לוהינו, ה' אחד.
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".