פרשת ואתחנן - איך נמנעים מתאוות?

 בס"ד

פרשת ואתחנן – איך נמנעים מתאוות?

הרב הלל מרצבך 

התוספת של משה "לא תתאווה"

בפרשתנו מופיע פעם נוספת עשרת הדברות. הדיבר האחרון של עשרת הדברות, כך מופיע בפרשתנו (דברים פרק ה, יח): "וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ. וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".

מעניין שבהשוואה לפרשת יתרו הדיבר האחרון מופיע קצת באופן שונה (שמות פרק כ, יד): "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".

בפרשתנו ישנם מספר הבדלים שמשנה משה בעשרת הדברות בעמדו לפני בני ישראל. נעמוד על שניים מתוכם:

א.    הציווי השני הפך ל"לא תתאווה" במקום "לא תחמוד" שהיה בפרשת יתרו.

ב.    נוסף ציווי לא להתאוות לשדהו של רעך.

 

מה ההבדל בין לא תחמוד ללא תתאווה

על מנת לענות על השאלות הללו, יש להקדים את ההבדל בין "תאווה" ל"חמדה". המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (שמות פרק כ פסוק ד) כותב כך:

"להלן הוא אומר "לא תתאוה בית רעך" (דב' ה יח) לחייב על תאוה בפני עצמה ועל חמדה בפני עצמה. איזו היא תאוה? האומר לויי שיהיה לי את של חברי. חמדה? הכובש כבושין ליטלן ממנו. התאוה אדם סופו לחמוד... חמד סופו לגזול".

יש ממוני המצוות שהכניסו את האיסור "לחמוד" ו"להתאוות" כאיסור אחד, אך הרמב"ם ועוד פרשנים חילקו אותו כשני איסורים שונים, וכך כותב הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה (פרק א הלכות ט-י):

"כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו... והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תחמד"... ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד... כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חברו וכל כיוצא בהן... כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר, עבר בלא תעשה, שנאמר "לא תתאוה" - ואין תאוה אלא בלב בלבד".

היטיב לתאר זאת הרב ברוך הלוי אפשטיין בעל התורה תמימה (שמות כ, הערה צז):

שהתאוה היא בלב, והחמדה היא בהשתדלות השגת הדבר.

 

איסור להתאוות קודם הכניסה לארץ ישראל

חמדה זה עם מעשה, ואילו תאווה זה ללא מעשה. נראה שהטעם להוספת משה את איסור תאווה נובע מהסיטואציה בה משה רבנו עומד כעת. עם ישראל בכניסה לארץ ישראל, מסתכל משה על עם ישראל, ויודע שבארץ ישראל ישנם פיתויים רבים, כפי שמופיע בפרשה הבאה (דברים פרק ח, ז-טו):

"כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". 

משה רבנו יודע שכול הנפילות מתחילות בתאווה הראשונית. אם נצליח לעצור זאת שם, נצליח למנוע אח"כ הרבה נפילות נוספות.

 

ההבדל בין דור המדבר לדור ארץ ישראל

לדור המדבר מספיק האיסור שלא לחמוד, גם אם מישהו רוצה משהו והייתה לו על כך תאווה, הוא יעצור אותה קודם לכן. כל אחד קיבל את מנת המן שלו לפי הצרכים שלו, לפי הצדיקות שלו, לפי הטעם שהוא אוהב, ואין לחשוש שהתאווה הראשונית שלהם תוביל אותם לחמדה של אילוץ לקחת לאחר את מה ששייך לו. אך בארץ ישראל אין סוף לשפע. יש פתאום שדות לכל אחד, יש נדל"ן, כסף (שכולם כוספים לו), זהב (זה הב). כל אחד רוצה עוד ועוד. כאן אומר משה. תפסיק להתאוות. כי אתה בסוף תיפול.

 

כיצד נמנעים מלהתאוות?

ר' אברהם אבן עזרא (שמות פרק כ פסוק יד) בפירוש לאיסור מביא משל:

"איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב {להתחתן} עמה, כי ידע כי זה לא יתכן...  כאשר אין אדם מתאוה לשכב {להתחתן} עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע, כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו ה'... על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו, לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו".

משמעות העניין, שהתאווה מתחילה בכך שאדם לא מספיק מאמין בחלק שה' נתן לו. אם היה יודע האדם שכל מה שיש לו הוא ממנו, לא היה מגיע בכלל לתאוות. צריך לו לתת אפשרות בכלל לחלק שאינו שייך לי.

 

פירוש שני, לבעל ספר החינוך (ר' פנחס הברצלוני, ספרד מאה 13, מצוה תכד, מהדורת שעוואל) מבאר כך:

ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, ולבו מסור בידו, על כל אשר יחפוץ... והשם, אשר לפניו נגלו כל תעלומות... שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן.

לפי בעל ספר החינוך אדם חייב ומסוגל לשלוט במחשבותיו.

 

פירוש שלישי, כתב בעל הכתב והקבלה (לרב יעקב צבי ממקלנבורג נולד בשנת תקמ"ה (1785) בגרמניה), כתב כך:

אחר שה' צוה אותנו על האהבה באמרו ואהבת את ה"א בכל לבבך... ומה ר"ל במלת בכל, אלא שהכונה שיהיה לבבך מלא באהבת ה', כלומר שלא יהיה בלב רק אהבת ה' לבד, לא שיהיה בו גם אהבת ה' גם חמדת עולם, שאם כן אינו מלא באהבת ה', כי אם חציו לה' וחציו לכם ולא נקרא בכל לבבך... ובזה מקיים בכל לבבך כלומר שלבו מלא על כל גדותיו באהבת ה', אז א"א שיחמוד שום דבר מכל מחמדי עולם הזה... ואשר כבר לבו מלא תמיד באהבת ה' איה המקום בלב אשר יתאוה ויחמוד בו דבר זולתו.

נמצא שיש כאן שלושה כלים כיצד להצליח להתגבר על התאוות, כוח הקנאה שקיים בנו:

א.    אבן עזרא - אמונה שכל מה שלא שלי אין לי בו שייכות. כי ה' מחליט כיצד לחלק את חלקו בעולם.

ב.    ספר החינוך - שליטה על כח המחשבה.

ג.     הכתב והקבלה – להתחזק באהבת ה'.

 

ט"ו באב

השבוע טו באב. בעולם זה נקרא חג האהבה.

החזון אי"ש אמר פעם: "למה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת. ומה שאנו קוראים אהבה הם אינם מכירים".

אם נדע להצליח לשלוט במחשבות שלנו, נתחזק באהבת ה', נדע לשלוט גם בתאוות שלנו, ומתוך כך נוכל להגיע לאהבה אמיתית בתוך הבית.