פרשת דברים - לפספס בשנייה האחרונה

 בס"ד

*פרשת דברים – לפספס בשנייה האחרונה*

הרב הלל מרצבך

 

הוא סיים את הפגישה והחל לרוץ לעבר תחנת האוטובוס. זה היה האוטובוס האחרון. אם יפספס אותו ייאלץ לבלות את הלילה בתחנה המרכזית. מרחוק עוד הספיק לראות את האוטובוס עומד, אך כשהגיע בריצה הדלת כבר נסגרה. הוא דפק עליה בכל כוחו, אבל הנהג התעלם והחל לנסוע. הוא נשאר לעמוד שם, מתוסכל עד דמעות. אילו היה מגיע 2 שניות קודם – היה זוכה לישון בביתו הנעים, אבל עכשיו ייאלץ לבלות את הלילה על ספסל ציבורי.

 

לפעמים דווקא כשכל כך קרובים לייעד הכאב הרבה יותר גדול.

 

לפני כמה זמן, פנה אליי מישהו ושאל: "אני לא מבין למה אנחנו עדיין מתאבלים על החורבן? יש לנו מדינה מדהימה, כלכלה משגשגת, ביטחון, עולם תורה עצום ואפילו הכותל בידינו. אז על מה האבל?"

עניתי לו: "יש לנו כמעט הכול, אבל הלב עדיין חסר. בית המקדש הוא הלב הפועם של האומה. ואולי דווקא משום שאנחנו כל כך קרובים לגאולה - הכאב גדול יותר. אנחנו בארץ ישראל, רואים את הר הבית, זוכים לשפע עצום, אבל עדיין איננו יכולים לזכות לבית ה'."

 

אולי זו הייתה תחושתו של משה רבנו בפרשתנו. הוא עומד מול הארץ המובטחת, רואה אותה בעיניו, מתפלל ומתחנן להיכנס, אך שומע את דבר ה': "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, *וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא*". דווקא הקרבה כל כך אל היעד הופכת את הכאב לעמוק יותר.

יש לי חבר שעבר שהלך לגיבוש צבאי מפרך וקשה מאוד. הוא עבר כמה ימים של סבל פיזי ומנטלי שלא יתואר, אחרי 4 ימים של חוסר שינה ובקושי אכילה, הוא היה בטוח שהוא זוכה להתקבל לאותה סיירת מובחרת, אבל 10 דקות לפני סיום הגיבוש, ניגש אליו המפקד ואמר לו: "זה לא בשבילך". הוא חזר לבית ולא הסכים לצאת ממנו 3 ימים. הוא היה כל כך מאוכזב. עברתי הכל, ובסוף ככה אמרו לי. אכן התחושה של להגיע עד הסוף ולפספס היא קשה יותר מלהפסיד מראש.

מקרה דומה היה בגמר אליפות ה-NBA בשנת 2018. הייתה לקבוצה של קליבלנד הזדמנות נדירה להפתיע את גולדן סטייט ולהיות אלופת העולם. נותרו פחות מחמש שניות, התוצאה הייתה שוויון, השחק ג'יי אר סמית' שחק הקבוצה קלט את הכדור מתחת לסל. הוא היה משוכנע בטעות שקבוצתו כבר מובילה, ובמקום לקלוע את סל הניצחון החל לכדרר וללכת לאחור כדי "לשרוף זמן". המאמן וחבריו צרחו עליו, וכשהבין את טעותו מיד זרק  את הכדור לסל, הכדור נכנס לרשת, אך זה היה שנייה אחת מאוחר מדי. הבאזר נשמע, וההזדמנות הגדולה חמקה. שניות בודדות הפרידו בין תהילת עולם לבין אחת הטעויות הזכורות בתולדות ה-NBA.

נראה להסביר, שזו גם משמעות האבל של תשעה באב בדורנו. אין זה אבל של ייאוש, אלא של קירבה. זכינו לשיבת ציון, זכינו לירושלים - אבל עדיין חסר הלב. אין רוח הקודש, אין נבואה, אין משיח, אין בית מקדש. יש צד שזה כואב עוד יותר. 

 

סיפור שממחיש זאת התרחש באסון של אורי פל וקרן אבנעים בערב ר"ח סיון תשע"ז (יוני 1997). סיפור שנותר כאחד הסיפורים המצמררים והכואבים ביותר בתולדות המדינה.

באותו ערב, מאות אורחים כבר גדשו את אולם האירועים במושב הזורעים. הכלה קרן, עטופה בשמלת כלה לבנה, המתינה בהתרגשות ובציפייה בחדר הכלות - אך השעות נקפו והחתן אורי פשוט לא הגיע. הוא היה אמור להגיע עם הוריו ו-2 חברים אך ככל שהזמן עבר, השמחה באולם התחלפה במתח מורט עצבים, בחרדה עמוקה ובבכי של דאגה מצד הכלה ובני משפחתה, שלא הבינו מדוע החתן והוריו אינם עונים לטלפונים.

הדרמה המצמיתה הגיעה לשיאה המר רק בשעות הבוקר, כשהתבררה הבשורה המזעזעת: אורי, הוריו ושני חבריהם נהרגו כולם במקום בתאונת דרכים קטלנית בדרכם לחתונה בכביש בבקעת הירדן, והותירו מאחוריהם אולם מיותם וכלה שערב כלולותיה הפך ברגע אחד ליום אֵבֶל קורע לב.

מי שיגיד לכלה קרן תוך כדי החתונה: בואי תשמחי: יש אולם, יש צלם, יש אורחים, יש מתנות, יש אוכל, אפילו רוב משפחת החתן כאן. הכלה תגיד לו: מה זה שווה? העיקר חסר: היכן החתן שלי? הלב של האירוע?

אפשר לשמוח, אפשר לאכול, אפשר לחגוג, אבל הלב שלנו עדיין כואב. הגענו עד לכאן ואי אפשר עדיין להתחתן.

בנחמת ציון ננוחם.