פרשת לך לך - האמונה שמעל השכל
בס"ד
פרשת לך לך –
האמונה שמעל השכל
עשרה ניסיונות נתנסה אברהם
המשנה כותבת במסכת אבות (פרק ה משנה ג):
"עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום
ועמד בכולם".
נחלקו הפרשנים מהם עשרת הניסיונות.
הרמב"ם בפירושו למשנה מבאר שהנסיון הראשון הוא: "לך לך מארצך" –
שבו אברהם עוזב את כל אשר לו והולך לארץ אחרת.
ויש לשאול: מדוע הרמב"ם לא כותב כפי שכתוב בפרקי דרבי
אליעזר, שהיה לו ניסיון באור כשדים בשעה שרצה נמרוד להורגו, ואח"כ השליכו
לאש?
ותירץ בעל
ה"מרכבת המשנה" לר' יוסף אלאשקר מספרד, שהרמב"ם מנה דווקא
את הניסיונות שכתובים בפשט: "לפי שאינם מבוארים בכתוב".
אך ראיתי שהרב יעקב גלינצקי בספרו "והגדת" (בראשית עמ' 153) הביא הסביר אחר מדוע הרמב"ם התחיל
בנסיון זה:
"אין ניסיון אלא במקום קושי והתלבטות,
במקום התחבטות והתמודדות. ואיזה קושי היה בעמידה בנסיון האמונה וכי יכפור
חלילה באלוקי עולם, וכי לא ימסור עצמו להריגה על קידוש השם?! אבל נסיון "לך
לך" היה קשה. שהיה לא מובן: הלא עשה נפשות בחרן, לימד וגייר ולפתע נצטווה
לנטוש הכול ולהתחיל מחדש. יכול היה להרהר ולטעון שכבוד שמים מצריך שימשיך כאן
מפעלו ולא ינטוש תלמידיו ומקיריו ולא הרהר ולא ערער. זה נסיון אותו מציינים".
ולפי דבריו, ניסיון אמיתי זה כשאדם לא מבין משהו. כשאברהם צריך
לפעול בניגוד לשכל הפשוט כדי לעשות את רצון ה', זה ניסיון אמיתי עבורו.
אנו יודעים שגם אמונה היא נכנסת במיוחד במקומות שלא מובנים לנו.
ניסיון העקדה לפי המלבי"ם
כעין זה ניתן להסביר מה גודל הניסיון העשירי, ניסיון העקדה,
שנקרא במדרש הניסיון ה"קשה מכולם", ה' אומר לאברהם לשחוט את בנו. הרי
אברהם הסכים להיכנס לאש כבר באור כשדים, כבר מזמן מסר עצמו לכבוד ה', אז מדוע ייה
לו קשה כ"כ גם לשחוט את בנו?
והסביר המלבי"ם[1] (בראשית כב, ה) כך את נסיון העקדה:
"מצוה זו שהיה נגד שכלו שעד הנה דרש
ויוכח נגד על זה שהיו מקריבים זבחי אדם, ויוכח אותם כי לא ירצה ה' בתועבות כאלה, וכי
אין תועבה גדולה בעיני ה' כשפיכת דם... וזה היה שרש גדול בנסיון הזה שעשה מצות
ה', שהוא נגד שכלו ונגד היושר והצדק ודרכי ה' הטובים, ובכ"ז לא הרהר אחרי ה'".
אמונה וביטול לדבר ה' היא גם כשאנו
חושבים אחרת. גם כשאנו לא מבינים ולא יודעים למה ה' ציווה אותנו כך ולא אחרת. זה
עומק האמונה.
סיפור על חוסר
הבנה
מספרים (הובא
בספר והגדת, בראשית עמ' 155) על כומר בפראג שהסית את המלך נגד
היהודים. השיג את הסכמתו של המלך שיערך ויכוח פומבי על הגשר הנטוי על הנהר. אם
הכומר ינצח יזרקו את היהודי למי הנהר, ואם היהודי יצדק יזרקו את הכומר לנהר.
הודיעו לרב העיר וגזר תענית. הגיע עגלון פשוט לרב, ואמר לו: "אני אתייצב
לוויכוח. יודע אני שהכומר מלומד והמשפט מוטה, אך עדיף שיזרקו אותי לנהר ולא את
הרב. עגלונים יש למכביר ואת חיי הרב אסור לסכם".
הגיע היום המיועד, והמשפט מתחיל.
בזלזול בוטה אמר הכומר: "שאל את ראשון".
שואל העגלון את הכומר: "האם
יכול הוא לתרגם לשפת העם את הביטוי בלשון הקודש: "איני יודע מה פירושו".
הכומר תרגם לשפת העם.
וכששמע הזקיף את התרגום, ישר נשאו
והטילו לימי הנהר.
שמחה גדולה הייתה ליהודים. והודו לה'
על הצלתם.
פנה הרב לעגלון ושאלו: "איך עלה
לו הרעיון לשאול כזו שאלה מתוחכמת?"
וענה העגלון: "פשוט מאוד, יהודי
פשוט אני, ולומד חומש עם תרגום. וקראתי בתרגום לאידיש שהמתרגם כותב "לא ידעתי
פירושו". וחשבתי שאם המתרגם לא יודע מה רש"י כתב, בוודאי גם הכומר לא
ידע!"
סיכום ביניים
אנו צריכים לדעת, שגם רש"י לא
ידע הכל, וגם אנחנו לא מבינים הכל.
אנו נמצאים בימים מורכבים ולא פשוטים. הגדולה
היא לעבוד את ה' גם ככה. וגם כשאנחנו לא מבינים, גם כשהכל נראה לנו שונה ממה
שהיינו מצפים שיהיה. זהו עומק האמונה.
יום פטירת רחל אמנו
אנו סמוכים
ליום פטירת אמנו רחל. רחל היא סמל האמונה כשהכל לא מובן.
רחל
היא אישה שמוותרת על בן זוגה לטובת אחותה.
רחל היא
אישה שמגלה את הסימנים שקבעה עם אהוב ליבה לאחותה, ולא מספרת לה על כך לאחותה לעולם.
רחל
היא אישה שרואה את אחותה ושפחותיה מולידים ילדים ורק היא כאישה עקרה שאינה יולדת.
רחל
היא אישה שמספרת את הקושי שלה לבעלה שהיא כבר הולכת למות מרוב צער, ובמקום לקבל
אצלו נחמה (כפי שעשה אלקנה לחנה "אנכי טוב לך מעשרה בנים"), גוער בה
יעקב ואומר לה: "התחת אלוקים אני אשר מנע ממך פרי בטן".
רחל
היא אישה שלא מוותרת על הילדים שלה, ונלחמת למען בנה יוסף שהוא ילד מנודה בן
האחים, ובנה בנימין שהיא מתה בשעת לידתו.
רחל,
היא האם שלא נכנסת להיות עם יעקב במערת המכפלה.
חייה
חיי צער. האם זה הוגן? האם זה מגיע לה? האם זה הגיוני שדווקא רחל הצדקת ככה סובלת?
נסתרות
דרכי ה'. רחל קבורה בדרך היא לא רואה את המטרה.
אך
המדרש (איכה רבה אות כד) מגלה לנו:
"מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר
בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן הדא הוא דכתיב (ירמיה
ל"א יד-טז): "כֹּה אָמַר ה' קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע
נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל
בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ: כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ
מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב: וְיֵשׁ
תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"."
למדנו
מרחל ומאברהם אבינו שהמפתח לגאולה הוא האמונה גם מעבר לשכל והדעת.
שנזכה לאמונה
גדולה, ובעז"ה נזכה לגאולה שלימה בקרוב.
[1] הרב מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל וייזר
נולד בעיר וולוצ'יסק אשר בווהלין (מערב אוקראינה) בשנת תקס"ט (1809). בצעירותו
למד בעירו, ואח"כ עבר לישיבה בוורשה, שם הוכר כעילוי. מורו בקבלה היה ר' צבי הירש
מזידיטשוב. המלבי"ם שימש כרב בכמה קהילות ונודע כדרשן מופלג, ובשנת תר"ך
(1860) מונה לרב ראשי בבוקרשט בירת רומניה. הוא הנהיג בה את המאבק נגד המחדשים והרפורמים,
ובשנת תרכ"ד (1864) בעקבות תלונותיהם לשלטונות נאסר ואף נידון למות, ושוחרר רק
בעקבות התערבותו של משה מונטיפיורי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה