בס"ד

פרשת שלח לך – הכפירה מתחילה בלב

הכופר מישיבת וולוז'ין

מספר על תלמיד בישיבת וולוז'ין המעתירה. שהחליט לעזב את הישיבה ולנסות את דרכו בעולם הגדול. הלך ופרק מעליו על תורה ומצוות. יום אחד פגש בנצי"ב מוולוז'ין ראש הישיבה, ואותו כופר היה ללא כסוי ראש מעליו, טען כלפי הנצי"ב: "יש לי הרבה קשיות באמונה לכן עזבתי את הדרך, אם תענה לי עליהם אחזר בתשובה!"

אמר לו הנצי"ב: "אני ראש ישיבה, דע לך שאני כל היום מתעסק בקשיות ותרוצים, אבל אתה היתה לך שאלה אחת: איך אוכל להרגיע את המצפון שלי לעזב את התורה? ועל כך אין לי תרוצים!".

 

אחרי לבבכם זו מינות

על הפסוק בפרשתנו (במדבר פרק טו, לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם", אומרת הגמרא (ברכות דף יב עמוד ב): "דתניא: אחרי לבבכם - זו מינות... אחרי עיניכם - זה הרהור עברה... אתם זונים - זה הרהור עבודה זרה...".

מדוע חז"ל למדו שלא לתור אחרי הלב זה מינות, לכאורה מינות זה כפירה בשכל ולא בלב, שהרי כשאדם כופר בתורת ה' ולא מאמין באלקי ישראל, הוא נקרא מין?

ויש לישב שעקר הכפירה מגיעה דוקא דרך הלב ולא דרך השכל. עקר הקשיות באמונה מתחילות דוקא מתוך התאוות שלנו, ורק אחר כך מצטרף אליהם טענות שכליות שונות.

 

השקיעה בתורה מסירה את הקשיות

כשהתחלתי ללמוד בישיבה גבוהה היו לי שאלות וקשיות באמונה, נגשתי לראש הישיבה. שאמר לי, תזכור את הקשיות, ותבוא אלי בעוד חדש עם השאלות שיש לך. כעבור חדש השאלות שהיו לי נעלמו מעצמן. נסיתי לתהות כיצד זה קרה שהשאלות כבר לא קשות לי, ופניתי לראש הישיבה שיסביר לי את הפלא. ראש הישיבה הפנה אותי לדברי המדרש (איכה רבה פתיחתא): "מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב".

האמונה טבועה בכל יהודי מאז מתן תורה, שהרי שמענו את ה' מדבר (בבלי מכות כג ע"א): "מפי הגבורה שמענום". 

וכדברי הרב קוק (מאמרי הראי"ה "מאורות האמונה"): "האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גלוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל".

 

האמונה טבועה בתוכנו

כתוב בגמרא (סנהדרין סג ע"ב): "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם את עריות בפרהסיה". משמע מדברי הגמרא שהקושיות באמונה מתחילות מתוך הרצון ללכת אחרי התאוות ולא הפוך. התאוות מפילות אותנו ומטשטשות את האמונה הטבועה בתוכנו. עם ישראל בטבעו (בבלי שבת צז ע"א): "מאמינים בני מאמינים" אלא שיצר הרע שבלב מוביל אותנו למינות.

 

הדרך לקדושה

יש לשאול, כיצד יתכן שמיד אחרי שאדם מסיר את המחשבות הרעות הוא זוכה לדרגת "והייתם קדושים לאלוהכם", הרי קדושה זו דרגה שדורשת עבודה רבה?

ויש לישב שאכן כך, כשאדם מסיר מעצמו את המחשבות הזרות הוא הופך להיות קדוש, משום שיהודי בטבעו הוא מאמין, וברגע שהוא נזהר שלא יתקלקלו מחשבותיו, מיד מתגלה בו הקדושה והטהרה הטבועה בנשמתו.

 

לסיום

שנזכה לשמור על מחשבותינו, לטהר את לבנו לעבודת ה', ומתוך כך לגלות את הקדושה שטמונה בתוכנו.