פרשת קרח - האדם אינו הא-ל

 בס"ד

פרשת קרח – האדם אינו הא-ל

טענתו של קרח הייתה: "כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה'". ה' נמצא בתוכנו, ואם כן "מדוע תתנשאו?" הרי כולם שווים, אין שום הבדל בין בני אדם, בכולם נמצא א-לוהות.

 

טענתו של קרח, מזכירה את טענת הנחש הקדמוני: "והייתם כא-לוהים". אין שום הבדל ביניכם לה', הכל ישות אחת, ולכן תחליטו בעצמכם מה טוב לכם.

 

טענה דומה טען שְׂפִּינוֹזָה (פילוסוף יהודי-הולנדי שחי לפני 350 שנה, נחשב כאחד מאבות החילוניות והספקנות. וממייסדי שיטת ביקורת המקרא). שפינוזה היה אבי שיטת הפַּנְתֶאִיזְם (הרכב של המילים: "פן"; ו"תאוס" מיוונית); כלומר "הכל א-לוהים". לטענתו, הא-ל והטבע הם ישויות זהות. הפנתאיזם דוחה את האמונה בא-לוהות על-טבעית או חיצונית ליקום טרנס-צנדנטית.

 

המדרש מספר שקרח טוען: "בית מלא ספרי תורה טעון מזוזה?" – הרי הכל קדוש. "ציצית שכולה תכלת, פתיל אחד לא יפטור אותה?" אצלנו היה טשטוש מוחלט בין רמות של קדושה.

 

פעם ישבתי עם כמה חברים בסעודה ופטפטנו על כל מיני דברים. ומישהו אמר: "אולי תגידו דבר תורה". ענה אחד החברים: "כל מה שדברנו זה דבר תורה אחד גדול". שאלתי את עצמי: האמנם אין הבדל בין סתם שיח פוליטי חשוב ככל שיהיה לדבר תורה משמעותי?! נדמה שזה גם אחד הבלבולים שאנו מצויים בו.

האמנם אימון כושר זה נחשב דבר תורה, טיול זה דבר תורה, שיח פוליטי זה דבר תורה. אז מה משמעות של לימוד בבא בתרא? של לימוד השולחן ערוך?

 

אמנם כתוב בזוהר (תיקוני הזוהר דף קכב עמ' ב'): "לֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ". ולומדים מכך שה' נמצא בכל מקום, ואם כן הכל א-לוקים והכל קדוש?

 

בניגוד לתפיסה הזו (ששורשה בעבודה זרה), משה רבנו מלמד אותנו, שהמציאות הא-להית מתגלה בעולם הטבעי בדרגות.

 

יש הבדל בטבע בין דומם, צומח, חי ומדבר. גם בבני אדם ישנם הבדלים: גוי, יהודי, לוי, כהן וכהן גדול. גם באדמה יש הבדל בין חו"ל לארץ ישראל, וגם בארץ ישראל יש 10  קדושות שונות. בכל מקום גילוי ה' מתגלה באופן שונה.

ישנה תורת השתלשלות. ישנה היררכיה (עשר ספירות, וארבע עלומות: אצילות, יצירה, בריאה ואצילות, שדרכם הכל עובר). מטרת פתיל התכלת והמזוזה לתת את ההכשר לבגד או לבית.

 

ייתכן שבכך עונה משה לבני לוי במבחן המטות. המטה מוציא פרח, ציץ ושקד. לרמוז על התהליכים, אמנם גם הפרח הוא יכול להיות שקד, אך הוא עדיין לא במדרגת השקד. הוא קצת מאוחר יותר.

 

בעולם שעסוקים בטשטוש הבדלים וזהויות, עשויים ליפול לטעותם של הנחש הקדמוני, קרח, ושיפונזה. משה רבנו חינך אותנו להכיר בפער בין הקדושות שקיימות בעולם, ובכך לא לטעות ביחס הנכון לכל דרגת גילוי.

 

יש בכל דבר ניצוץ אלוקות, אך לא אותו ניצוץ. כשמטשטשים זהויות מאבדים את הערך של כל חלק. רק כשנדע את מקומנו וערכנו האמיתי, נוכל למלא את ייעודנו במלואו.