פרשת חקת - האם המצוות הן עול?

בס"ד

פרשת חקת – האם המצוות הן עול?

האם שווה להיות בר מצווה

שאלתי הרבה חתני בר מצווה לפני שנכנסו בעול מצוות: האם עדיף להיות ילד או מבוגר? להיות בר מצווה זה קצת קשה. זה דורש הרבה יותר ומאוד מחייב. אפילו האבא כבר אמר: "ברוך שפטרני מענשו של זה", ואם כן היה אולי עדיף להישאר להיות ילד. אז למה אנחנו שמחים? נראה שהתשובה לכך היא שלהיות בר מצווה, זה אומר שיש לך יותר אחריות ומשמעות. 

זו תשובה נכונה, אך אנסה להוסיף עוד רעיון. אולי ניתן לומר גם שהמצוות לא חייבות להיות עול קשה, כי אם אתה שמח בהם, הם הופכים להיות הדבר הכי נעים שיש.

 

היסוד של מצוות פרה תלויה כל התורה

ננסה לבאר זאת על פרשתנו. הפרשה פותחת בציווי על לקיחת פרה אדומה (במדבר פרק יט, ב):  "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא  עָלָה עָלֶיהָ עֹל".

כבר גדולי ישראל שאלו מדוע כותבת התורה "חקת התורה" ולא כותבת "חקת הפרה", כפי שכתוב בשאר הקורבנות כולם: "זאת חקת הפסח", "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב), "וזאת תורת המנחה" (ויקרא ו, ז), "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח), "זאת תורת האשם" (ויקרא ז, א), "וזאת תורת זבח השלמים" (ויקרא ז, יא)?

אלא שממצווה פרה אנו למדים על כל התורה כולה.

 

משמעות נשיאת העול

נתבונן במצווה הזו. כדי להקריב פרה אדומה צריך שיתקיימו בה שלושה תנאים: א. רש"י: "תמימה באדמימותה" אדומה לחלוטין. ב. ללא מום. ג. לא עלה עליה עול.

הדין של נשיאת העול הוא מאוד מיוחד. הכלל הקובע בו כפי שכתב הרמב"ם (הלכות פרה אדומה פ"א ה"ז): "זה הכלל כל שהוא לצרכה – כשירה, לצורך אחר – פסולה". כל מה שהפרה סוחבת עבור אחרים פוסל אותה, וכל מה שסוחבת עבור עצמה משאיר אותה כשרה.

להסביר את העניין, נביא סיפור: 2 אנשים בגליל נולדה להם פרה אדומה. שניהם לקחו אותה לבית המקדש, כל אחד מהם רצה לזכות שפרתו תהיה הפרה האדומה לבית המקדש.

אחד צחצח אותה כראוי, שמר עליה מכל משמר, ונזהר שלא יהיה עליה פירור כל הדרך. כשהגיע למקדש, ממשא הדרך הניח לרגע את כובעו עליה... ומיד הסירו.

השני, לעומת זאת לקח את הפרה הניח עליה שני שקים מלאים בשעורים, ועלה גם הוא שמח לירושלים.

הראשון נכנס למקדש, שאלו אותו האם היה על הפרה משהו. הוא אמר שלא היה שום דבר מלבד שהניח פעם אחת בטעות את כובעו עליה. אך במקדש פסלו את פרתו משום שהיה עליה "עול".

השני נכנס, וראו אותה מלאה שקים ולא פסלו את פרתו.

התלונן הראשון, כיצד ייתכן שלא פסלתם את פרתו? וענו לו: המשא שלך היה בטעות אך היה משא. אך המשא של הפרה השנייה היא האוכל של הפרה. ואוכל זה לא משא.

 

אדם יכול לאהוב מצוות

עול פוסל רק כשהוא משהו חיצוני. עול שהוא האוכל שלנו הוא לא קשה. אדם שהוא רעב הוא שמח להתאמץ כדי לאכול. להזיז את הלסתות זה גם מאמץ אבל מאמץ מהנה. גם כשמשחקים כדוררגל או כדורסל מתאמצים, אך זו ההנאה, ולכן זה מתנה. המצוות יכולות להיות עול קשה אם הן חיצוניות לנו, אך אם הן חלק מאתנו, כמו האוכל שלנו, הן הופכות מעול לזכות.

מסופר על הגר"א לפני פטירתו בכה ואחז בציציותיו ואמר בשתי פרוטות זכיתי לקיים מצוות הבורא, ועוד מעט ולא אוכל לקיים עוד מצווה.

 

המצוות הן מתנות

בהסתכלות כזו כל מצווה היא מתנה. אולי זה אחד ההסברים למאמר חז"ל (משנה מכות פרק ג משנה טז): "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות". כשמצוות הם כמו יהלומים, כל מצווה היא זכות.

 

סיפור: פעם הגעתי לבית הכנסת במושב מסורתי ליד נתיבות להתפלל מנחה, והיו חסרים 2 אנשים להשלים מניין. אמרו לי שאין הרבה סיכוי למניין. יצאתי החוצה וראיתי שני בחורים שבאמצע עבודה בביתם. ביקשתי מהם להשלים מניין והם סירבו: "תשמע אנחנו באמצע משהו". הצעתי להם תשלום והם הסכימו. אחרי התפילה שאלתי אותם: "כמה מגיע לכם?" הם סירבו בתוקף ואמרו שהם לא רוצים את הכסף כי לא רוצים לאבד את הזכות של המצווה.

 

שנזכה שכל חיינו התורה והמצוות לא ישמשו בעינינו כעול וכמשא, אלא רק כדבר שנרצה לקיים ותשמח בו.