פרשת האזינו - מעשי ה' הם צדק ויושר

 בס"ד

פרשת האזינו –  מעשי ה' הם צדק ויושר

פרשתנו פותחת בשירת משה קודם הסתלקותו לגנזי מרומים. בתוך השירה מתאר משה את גודלו של ה': "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה *וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר* הוּא". פסוק זה נהגו להגיד בהרבה קהילות בשעת ההלוויה טרם קבורת הנפטר, לבטא את האמונה שלנו בה', שמה שעשה הוא הוגן ונכון.

הרבה דברים בחיים שלנו לא מתנהלים כפי שהיינו מצפים ורוצים. ואף על פי כן, אנו מצויים להאמין שאין עוול, שיש הוגנות מצד ה'. אמנם אנו רואים בחיינו הרבה חוסר הוגנות: אחד נולד טיפש, אחת מכוערת, אחד חולה, אחת למוגבלת, צדיקים סובלים ורשעים חוגגים. ואז מתעוררת השאלה: היכן היא ההוגנות המובטחת לנו בפסוק, שאין עוול, וה' הוא צדיק וישר? כשמסתכלים על השואה, איך נרצחו מיליונים מהעם הנבחר על לא עוול בכפם, השאלה מתחדדת, היכן "תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט"?

ישנן דתות שהתעלמו מן השאלה מלכתחילה, כגון באיסלאם, ששאלת ההוגנות איננה מתחילה, משום שלפי הפילוסופיה המוסלמית הכל נע סביב רצון הא-ל, ואין זה רלוונטי בכלל מה הוגן יותר ומה פחות. ישנו ביטוי בערבית: "יום אסל יום באסל" (יום דבש יום בצל). או ביטוי נוסף: "הכל מן א-ללה", במובן שאין צורך לבאר ולהסביר, הכול ממנו על פי רצונו. או הביטוי המוסלמי: "הכל מכתוב" (הכל כתוב), לשיטתם האדם מצווה להאמין, ואין לו מה לחפש היגיון כלשהו בהגהת הבורא.

היהדות, רואה זאת אחרת. אנו מאמינים שיש הוגנות גם אם איננו מבינים אותה לגמרי. כך למדנו מאברהם אבינו שבא בטענה כלפי שמיא, בשעה שה' הודיעו על רצונו להשמיד את סדום (בראשית יח כג-כה): "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע!?... חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" היהדות טוענת שיש הגיון במעשה האלוקים.

יש אפילו ציווי לנסות להבין את ההתנהגות הא-להית בעולם, כציווי דוד לשלמה בנו (דברי הימים א פרק כח, ט): "דַּע אֶת אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ". לנסות להתבונן במעשי ה' ולהסיק את המסקנות הנדרשות. כפי שכתוב בפרשה: "בינו שנות דור ודור". ישנו סיפור שממחיש זאת:

בספר 'שיח שרפי קודש' מובא מעשה של רבי נחמן מברסלב:
מעשה בעני אחד (דב בער שמו) שהיה מתפרנס מטיט, שהיה חופר טיט ומוכרן. פעם אחת כשחפר מצא אבן טוב שהיה שויו הון רב מאוד ולא ידע כמה שוויו, והלך לסוחר שיאמוד אותה בשוויה, וענה לו הסוחר שאין בזה המדינה אדם שיוכל לשלם שוויה, כי הוא שווה הון רב וצריך ליסע עבור מכירתה ללונדון לעיר המלוכה. 
אולם הוא היה עני ולא היה לו כסף ליסע, והלך ומכר את רכושו הדל והלך מבית לבית לאסוף נדבות עד שהספיק לו ליסע עד הים, ורצה לעלות על הספינה, אולם לא היו לו מספיק מעות והלך להקאפיטן והראה לו המרגלית. כשראה הקאפיטן את האבן הבין שהאדם עשיר הוא, ולקחו על הספינה בכבוד גדול, ונתן לו חדר מיוחד ממדרגה ראשונה וסידר לו כל התענוגים כאחד הנגידים הגדולים. מהחדר שלו היה לו חלון שפנה לים, והוא היה תמיד משחק ומשמח נפשו עם המרגלית ובפרט בעת האכילה היה משתעשע עמה, כי השמחה והרחבת הלב טובה ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. 
פעם אחת כשישב לאכול כהרגלו והמרגלית היתה מונחת על השולחן בשביל להתעסק עמה, ומרוב עייפותו נרדם - בינתיים בא המשרת ולקח את המפה והפירורים שעליה עם המרגלית, כי לא ידע שיש עליה מרגלית, והשליך הכל לים. כשהקיץ משנתו והבין כל זה היה לו לצער גדול, וכמעט שיצא מדעתו, כי מה יעשה עתה הרי הקאפיטן גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר הנסיעה. על כן עשה את עצמו שמח כאילו לא ארע דבר, והנה הקאפיטן היה בא בכל יום לדבר עמו. וכשבא אליו הקאפיטן לא הבחין על פניו מאומה כי הוא עשה את עצמו שמח, עד שלא הכיר בו שום שינוי. אמר הקאפיטן: הלא אני רואה שהנך אדם חכם וישר לב. ובכן ברצוני לקנות הרבה תבואה ולמוכרה בלונדון ובזה אוכך להרויח הרבה, אולם אני ירא שמא יאמרו שאני גנבתי את הכסף לקניית התבואה. על כן יהיה נא הקניין על שמך ואני אשלם לך עבור זה סכום רב, והוטב הדבר בעיני העני ועשו כן. והנה כשבאו ללונדון מת הקאפיטן נשאר הכל אצל זה העני, והיה התבואה כפל כפלים מערכו של המרגלית.
כשסיים רבינו ז"ל את הסיפור אמר: "המרגלית - לא היתה שלו והראיה שנאבדה ממנו, התבואה כן היתה שלו והראיה שנשאר אצלו. ומשום מה באה לו? רק משום שהתחזק ולא נפל ברוחו"!

 

בסיפור הזה אנו רואים את השגחת ה' המדויקת, גם כשאדם רואה שהמציאות הולכת נגדו, כל פרט הוא מושגח וצריך להאמין שה' עשה עבורנו את הדבר המדויק.

 

יש ספור נוסף מדהים, המסופר בספרו של הסופר ר' חנוך טלר:

בסוף מלחמת העולם השניה. הנאצים, ימח שמם, רצחו את רוב היהודים באירופה, כוחות בעלות הברית נהלו מלחמה עקשת נגד הנאצים, ובגזרת ה', הצליחו לדחוק אותם לתוך גרמניה. הנאצים נסוגו בכל החזיתות אך לא נתנו ליהודים מנוחה, הם לקחו אותם לגרמניה, מסע של מאות קילומטרים, חלקו עשו ברגל וחלקו ברכבות.

במחנה 'ברגן בלזן' שבגרמניה, לשם נלקחו חלק גדול מהיהודים שנותרו, גדלה האוכלוסיה תוך חדש פי שלש. המצב במחנה עצמו היה קשה מנשוא. רעב, צמא ומחלות היו רק חלק מן הצרות שאפפו את יושבי המחנה. המחנה היה מחלק לאגפים ובאחד מהם היו גם חילים רוסיים שבויים.

מספר נצול מאגף זה: בוקר אחד הגיעו הנאצים לאגף זה, והכריזו: אנחנו יודעים כי בעוד כמה ימים יגיעו הנה האנגלים ואנו רוצים שתספרו להם כמה טוב היה לכם אצלנו... לכן הבאנו לכם לחמניות טריות.

הרעב ששרר במחנה היה נורא, בלתי נתן לתאור. אותו יהודי כמעט ולא אכל במשך חמש שנים, וכל מחשבתו היתה נתונה רק לשאלה איך להשיג אכל. אם הוא היה נשאל באותו רגע מה הוא מעדיף להשתחרר או לחמניה היה מבקש לחמניה! המוח נעשה אטום ואינו מסגל לחשב על שום דבר מלבד אכל.

הוא נעמד בתור, וכשהביט לעבר סל הלחמניות, ראה שלא נותרו בו הרבה לחמניות. התעורר בלבו החשש שמא בדיוק כשיגיע יגמרו הלחמניות. מחשבה זו, גרמה לו  דפיקות לב מואצות, זעה קרה נגרה ממנו, מרב פחד.

התור מתקדם, ששה אנשים לפניו. הוא מביט ורואה שנשארו שבע לחמניות, מה שאומר שהוא יזכה באחרונה. והנה מתקדמים לאט לאט ובאמת קבל את הלחמניה האחרונה.

הוא היה מאשר. הנה בידו הלחמניה. אמנם קטנה, אבל טריה וריחנית. באותו רגע הבחין לפתע שליד החייל מנחים סלים מלאים בלחמניות. מיד עלה בדעתו רעיון אם יש כ"כ הרבה לחמניות מדוע לא לקחת עוד אחת. הרי הנאצי ודאי לא יזהה אותו בתוך כ"כ הרבה יהודים.

ואז כשהנאצי שאל מי הבא בתור, אמר: ׳אני' וקבל עוד לחמניה. בידיו היו שתי לחמניות טריות הוא היה מאשר.

לפתע הוא מרגיש יד לופתת את צוארו, וקול מאים לוחש באוניו: ״ראיתי יהודי" הוא הסתכל לראות מי הדובר. זה לא היה נאצי, אלא חיל רוסי שבוי. אותו רוסי בריון תפס בו בחזקה ואמר: ״תן את הלחמניה השניה!״

היהודי ערך לעצמו חשבון: הוא הרי אסיר כמוני, מה פתאום שאתן לו ״לא אתן לך אמר בנחישות

תפס אותו הרוסי עם עוד שני בריונים רוסים והכניסו אותו לתוך הצריף, שם חבטו בו קשות ובעטו בו באכזריות, כמעט הוציאו את נשמתו. וכשהיו בטוחים שנפח את נשמתו, נטלו ממנו את הלחמניות והלכו.

היהודי הרגיש את צלו של מלאך המות פורש עליו את כנפיו. נשא עיניו למרום וקרא: רבונו של עולם. דוקא עכשו למות, רגע לפני השחרור?! אם רצית לקחת ממני את נשמתי, במשך חמש השנים האלה היו לך מאות הזדמנויות לעשות זאת וכך, כשהוא מלא סענות כרמון כלפי מעלה, אבדה הכרתו.

כשהתעורר משנתו ראה שמש זורחת. הוא לא הבין איך זה יכול להיות. חמש שנים הוא לא ראה שמש זורחת כשהוא קם, שכן הנאצים היו מעירים את כלם בארבע לפנות בקר למסדר. ומי שלא קם לא זכה לקום יותר... אז איך יתכן שהוא ישן והשמש זורחת? נקרה בראשו השאלה.

לאט לאט חודה למוחו ההכרה: הנאצים כבר אינם נמצאים כאן, הם ברחו, השתחררנו. אבל למה כזה שקט מסביב? הביט סביבו וראה שכלם מתים. הלחמניות היו מורעלות! אבל עליו נגזר לחיות, ולכן הקדוש ברוך הוא דאג שיקחו ממנו את הלחמניות, אמנם הוא סרב לתת אותם, אז הוא קבל מכות כדי שיוכל להמשיך לחיות.

 

אמנם השואה היא אחת החידות הקשות ביותר של עם ישראל. אך גם שם יש מי שמצא את ההשגחה הפרטית, ואת ההודיה שמתוך הסבל הוא דווקא הצליח להינצל.

גם אם לא תמיד אנו מבינים את ה' והוא מסתתר, אנו מאמינים באמונה שלימה: "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".