בס"ד

פרשת נצבים – הזדמנות לתקן היום

 

פרשתנו פותחת במילים (דברים כט, ט): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". ננסה לשאול כמה שאלות:

א.    "נִצָּבִים" - למה התורה השתמשה דווקא במילה "נצבים"?

ב.     "הַיּוֹם" - למה ישנו דגש על המילה "היום", בניגוד למתי?

ג.      "כֻּלְּכֶם" - למה חשוב להדגיש שזה כולכם?

 

נראה להסביר, שיש כאן מסר שה' רוצה להעביר לנו. היום אתם נצבים, אתם עומדים חיים וזקופים, יש לכם הזדמנות לפעול לתקן ולשנות. אבל אסור לפספס את ההזדמנות, החיים אינם לנצח (תהלים צ, י): "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה".

 

מספרים שיום אחד רבי ישראל מסלנט (מייסד תנועת המוסר), ראה סנדלר שממשיך לעבוד בשעת ערב מאוחרת, כאשר הנר שעמד לפניו כמעט נגמר, ושאל אותו: "מדוע אינך סוגר את החנות ומסיים את עבודתך לפני שהנר יגמר?"

ענה הסנדלר בתמימות: "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן".

חייך ר' ישראל ואמר: "כל זמן שהנר דולק, כל זמן שאנו חיים, נושמים ומסוגלים עוד אפשר לתקן".

 

יום אחד כשלמדתי בבית המדרש שלנו בליפתא בירושלים. ראיתי שנכנס לבית המדרש, הרב שמואל בקר. הרב שמואל, הוא תלמיד חכם גדול, ששימש כרב היישוב בית מאיר וראש ישיבת 'ים התלמוד'. כל כמה ימים הוא היה עושה סיום מסכת. הוא הגיע במשך השנים לבקר אותנו בבית המדרש בליפתא, ומסר לנו מידי פעם שיעורים.

נגשתי אליו ודרשתי בשלומו. אך ראיתיו עם פנים מעט נפולות. שאלת אותו: "מה קרה?" והוא אמר: "אתמול בערב הודיעו לי שהבן שלי נהרג בתאונה בחו"ל".

נבהלתי וביקשתי להבין יותר מה קרה. והוא שיתף: "בני, יוסף דוד, נסע לאומן ובדרך עצר לטיול קצר בגאורגיה. הרכב שהוא היה בו נתקע ברכב אחר, והוא נהרג עם עוד כמה אנשים".

שאלתי אותו: "אז למה אתם לא יושבים שבעה?"

והוא הסביר שהבן עדיין לא הגיע לארץ. רק מחר בבוקר הוא יגיע לארץ ויקברו אותו.

שאלתי שוב: "אז למה הגעת ללמוד בכזה יום עצוב?"

והוא ענה לי: "אתמול ירדו לי דמעות. אבל היום אני רוצה להספיק ללמוד עוד קצת תורה לפני שאתחיל את דיני האוננות והאבלות. חשוב לי לנצל את הזמן".

אמרתי לו שזה לא נתפס שהוא בא ללמוד תורה, כשבנו נהרג.

הוא הציע שנתיישב והחל לדבר איתי, וכך הוא אמר לי: "מקובלנו שיש לנו 2 עולמות: העולם הזה והעולם הבא. ולכן השבר הוא בלב, אבל בשכל הבן שלי עבר לעולם הבא. הוא בעולם שכולו טוב. הקושי הוא אצלנו. והשכל שלי אומר לי שהדבר הטוב ביותר זה ללמוד תורה לעילוי נשמתו".

והמשיך ואמר, נקרא השבת: "אתם נצבים היום כולכם" – היום אתם נצבים. אבל מחר מי יודע? אולי כבר לא נהיה נצבים. כל אחד צריך לדעת שהיום יש הזדמנות. לבן שלי כבר אין הזדמנות. אין תעודת ביטוח לאף אחד. לי יש עוד יום לזכות ללמוד תורה. אשב היום ואלמד ויהיה זה לזכות בני האהוב".

 

אפשר להוסיף, על גבי היסוד הנ"ל, שאחד המחסומים שלנו בחיים לקחת על עצמנו משימות, הוא החשש שלא נחזיק מעמד, שלא נצליח לעמוד באתגר. באה התורה ואומרת לנו: אל במבט על העבר או העתיד, תתחיל "היום", עכשיו כשאתה "ניצב" תעמוד מול המטרה ותתחיל.

 

לפני כמה שנים, התקשר אליי בחור דתי בגיל העשרים של חייו שעבר תקופה קשה ומורכבת נפשית וכלכלית.

הבחור אמר לי: "הרב, אתה יודע שכבר בתקופה האחרונה אני לא שומר שבת".

אמרתי לו: "זו השבת האחרונה של השנה אתה חייב להחזיק מעמד". "הוא אמר: "אבל יהיה לי קשה. אני חייב לעשן".

אמרתי לו: "כמה כסף יחזיק אותך?" הוא אמר לי: "חסר לי 500 ₪ לשכירות. אולי זה יעזור". קבענו בינינו שאם הוא יצליח להחזיק מעמד הוא יקבל את הכסף. ואז הוא אמר לי: "אבל מה זה שווה שאשמור שבת אחת, הרי בטוח שבהמשך אני אחלל שבת?". - עניתי לו: "מתחילים היום. השבת הקרובה תשמור. מה שיהיה אחר כך זה כבר משהו אחר".

 

השבת היא השבת האחרונה של השנה. ערב יום הדין, בו "כל באי עוברים לפניך כבני מרון". "אַתֶּם נִצָּבִים", "כֻּלְּכֶם" בלי פרוטקציות, ובלי תירוצים, ונדרשים להתבונן בשנה שחלפה ובשנה הנכנסת. עומדים "לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", ונדרשים לענות על השאלות: מה עשינו נכון, ומה אנו רוצים מצפים שיראה אחרת.

בואו נתחיל "היום", כשעדיין אנו "נצבים" בכוחנו, ולא נתחרט למפרע, שלא נצלנו את ההזדמנויות שהיו.

שבת שלום

הלל מרצבך