בס"ד

פרשת נצבים - לעשות עם הלב

 

בסיכום דברי משה את התורה הוא מעביר לנו מסר חשוב (פרק ל פסוק יא – יד): "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ:"

 

לקיים מצוות עם הפה זה הגיוני: יש תפילה, יש לימוד תורה, יש ברכות, יש שמירת הלשון.

שאלה: אבל איך עושים משהו עם הלב? איך מקיימים "וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"? איזה פעולה אפשר לעשות עם הלב?

יש שהסבירו (הרמב"ן והספורנו) שמדובר על מצוות חזרה בתשובה שצריכה להיות מתוך הלב. ובלא רצון פנימי אין ערך לתשובה.

אך לסוברים שמדובר על כלל קיום התורה, איזה מצווה עושים בלב?

 

נראה להסביר, שכל התורה תלויה בלב: "רחמנא ליבא בעי".

הטיב לתאר זאת המלבי"ם (דברים ל, יד): "שהלב מושל באדם, והיא הבוחרת לסור מרע ולבחור בטוב".

כפי שמבאר בעל הבכור שור: "פה בלא לב אינו כלום, דאחר כוונת – הלב הן הן הדברים".

ה' רוצה את הלב שלנו. הוא לא מחפש רק את התוצאות המעשיות, אלא לראות היכן הלב שלנו נטוע בכל ההתנהלות שלנו בעולם.

האם אנחנו אוהבים אותו או חלילה אחרת? האם אנחנו שמחים בקיום התורה והמצוות או חלילה עצובים?

 

סיפרה אחות במרפאה בארצות הברית כך: את השיעור הכי טוב בחיים שלי מה זה אהבה ומסירות נפש למדתי מילד קטן. בן חמש בסך הכול. זה קרה לפני כמה שנים כשעבדתי כמתנדבת בבית החולים סטנפורד. הכרתי שם ילדה קטנה בשם ליזה שסבלה ממחלה נדירה וקשה. הסיכוי היחיד שלה להחלמה היה לעבור תהליך של החלפת דם עם אחיה בן החמש, שחלה באותה מחלה ובאופן פלאי החלים ממנה. בדמו היו נוגדנים כנגד המחלה. הרופא הסביר את המצב הקשה של האחות לילד הקטן ושאל אותו אם הוא מוכן לתת את דמו לאחותו. ראיתי שהוא מהסס לרגע לפני שאמר לרופא "כן, אני אעשה זאת בשמחה כדי להציל את ליזה".

כאשר שכבו השניים במיטותיהם הצמודות בתהליך העברת הדם, הוא חייך, ממש כמו כולנו, למראה הצבע החוזר ללחייה של ליזה. ואז הוא פנה אל הרופא ושאל בקול רועד "דוקטור, האם אתחיל למות מיד"? התברר שהילד פשוט לא הבין את דבר הרופא. הוא חשב שעליו לתת לאחותו את כל דמו ולמות כדי להצילה. כשאמר כן להצעת הרופא – לדבר הזה הוא אמר כן".

 

אנחנו כעת בערב ראש השנה. בראש השנה אנחנו נידונים לא על המעשים שלנו. זה יהיה ביום כיפור. בראש השנה אנחנו נידונים על הלב שלנו. אנחנו ממליכים את ה' למלך, ואומרים לו תראה מה חשוב לנו, את מה אנחנו אוהבים.

כנבואת יחזקאל (לו, כו): "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר:"

 

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה,

הלל מרצבך