בס"ד

פרשת וישלח – הכרעת המלחמה ברוח

לאן המלחמה נעלמה?

בפרשתנו מופיע המפגש בן יעקב ועשיו. שני הצדדים מבינים שהולכת להיות כאן מלחמה קשה.

עשו מתכונן לקרב, ובא יחד עם 400 איש עם מטרה ברורה להכחיד את יעקב וזרעו.

ועל פי דברי חז"ל, יעקב מתכונן למפגש בשלושה אופנים: דורון (מתנות), תפילה ומלחמה.

והנה, ראו איזה פלא, במקום שתפרוץ מלחמה קשה, במקום שתהיה שפיכות דמים, או לפחות וויכוח נוקב, עשו פוגש את יעקב מחבק אותו ומנשק אותו ומפנה לו את הדרך להיכנס לארץ ישראל.

הוא לא שוכח להזמין את יעקב לבוא לביקור אצלו לשעיר. ויעקב מתנצל בנימוס, על סירובו להזמנה ונכנס רגוע ושליו לארץ ישראל. המפגש הזה מאוד מוזר ולא מובן. מה השתנה פתאום? וכי עשו שכח שיעקב עקב אחריו פעמיים? הוא שכח שהוא גייס 400 איש כנגד יעקב?

 

הסבר הרמב"ן והקשיים שבו

הרמב"ן תירץ שעשו התרצה מהמנחה ששלח לו יעקב, ובסופו של דבר נכמרו רחמיו על אחיו יעקב, וחיבקו ונשקו.

אך לכאורה, הסבר זה קצת לא מובן: וכי בגלל כמה עדרי צאן ובקר, עשו וויתר על נקמה שמתכנן אותה כבר 20 שנה, ובפרט כשמדובר על ברכות חשובות שמשפיעות לדורות הבאים.

 

שאלות נוספות שעולות מהסיפור

עוד ניתן לשאול: מדוע יעקב באמצע הלילה מעביר את כל משפחתו את מעבר היבוק, מדוע הוא לא המתין לבוקר?

כמו כן, לא מובן מדוע יעקב לא נסוג אחורה, או לפחות מארגן איזה מארב כלשהו? במקום זה הוא מתקדם לקראת עשו בראש מורם, כאילו שהוא כלל לא פוחד? הרי זו ממש התאבדות?

 

ההתקדמות קדימה היא המפתח לניצחון

לשאלות הללו נראה שניתן כך לענות: יעקב אבינו ידע ש-ה' ציווה אותו להיכנס לארץ ישראל.

ולכן אם זה ציווי ה' זו מטרתו היחידה שעומדת לנגד עיניו, ודבר לא יעכב אותו מלעשות זאת.

יעקב כעת סומך על ה', ולכן ממשיך בדרכו קדימה. דווקא כשקשה ויש רצון לסגת, יעקב ממשיך הלאה, ועולה לארץ ישראל.

הוא דבק בדרכו של סבו אברהם, שבשעת עקדת יצחק משכים לעשות רצון ה'. ולכן למרות שעדיין יש חושך בחוץ, יש הרבה חששות, ואין קצה של פתרון למאבק, יעקב ממשיך הלאה ולא מוותר, משום שכך ה' ציווה.

 

המאבק עם האיש הכריעה את הקרב

לאחר שיעקב חוזר על מנת להביא את הפכים הקטנים ששכח, נאבק "אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". חז"ל מגלים לנו שהאיש הזה היה שרו של עשו. שרו של עשו הוא זה שאחראי לכוחו הרוחני של עשו. יעקב נאבק עמו מאבק קשה כל הלילה, ואף משלם מחיר "וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ".

אך יעקב לא מתייאש ונאבק עם שרו של עשו עד שהוא נאלץ לברך את יעקב. ולהודות לו שהוא בעצם השר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".

כשיעקב מנצחו ומקבל את ברכתו, מוכרעת המלחמה מול עשו. המלחמה האמתית היא מלחמת הרוח. ברגע שיעקב ניצח במלחמת הרוח הוא כבר יודע שידו על העליונה. ברגע ששרו של עשו מודה ליעקב שהוא המוביל, ליעקב כבר לא נותר מקום למאבק. ומבחינתו המלחמה נגמרה.

 

בסופו של דבר כשיעקב פוגש את עשו הוא פוגש אותו כמו אח שלא פגש אותו 20 שנה, וממילא הם מתחבקים ומתנשקים, שהרי המאבק הרוחני כבר נגמר באותו לילה,.

 

לסיום

ניתן ללמוד שעיקר המאבק שלנו מול אויבנו הוא מאבק רוחני, מי יוביל ומי ישפיע את השפע הרוחני בעולם. הכוח הרוחני הוא זה שנותן את הכוח הגשמי.

רק כשנדע להעצים את כוחנו הרוחני נזכה באמת להצליח בצד הגשמי.