פרשת וישלח - להפוך אויב לאוהב
בס"ד
פרשת וישלח – להפוך
אויב לאוהב
נשיכה או נשיקה
בפרשתנו מתואר המפגש המרגש והדרמטי בין
יעקב ועשיו, סוף של מסע נקמה (בראשית
פרק לג, ד):
"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ
וַיִּבְכּוּ".
וביאר
רש"י על פי מדרש אגדה (בובר): "ולמה נקוד (המילה וישקהו)? מלמד
שלא בקש לנשקו אלא לנשכו, ונעשה שיניו כמו שעוה". והסביר זאת
בעל השפתי חכמים: "לשון הקהה את שיניו, שהיה בדעתו לנשכו".
הקשיים
בדברי המדרש
וצריך
להבין
מה קרה כאן למה השיניים של עשיו נמסות? למה הוא לא מצליח לנשוך את יעקב?
מעבר
לכך צריך להבין את המשמעות של דברי המדרש, וכי עשיו לא היה יכול להביא סכין ולפגוע
ביעקב? האם בגלל ששיניו נמסו או שצווארו של יעקב נעשה קשה כשיש, עשיו מחליט לנשק את
יעקב פתאום? לאן נעלמה נקמה בת עשרות שנים?
הדרך
שנוקט בה יעקב כנגד עשיו
יעקב
יודע שעשיו אחיו בא למלחמה כנגדו. הוא אכן יכול להתארגן למלחמה, יש לו גם חיילים
שמסוגלים להשמיד עיר שלימה (עיינו בסיפור שמעון ולוי שהשמידו עיר שלמה), אך מעדיף בדרך
אחרת לנצח את המאבק.
נראה
שיעקב מנסה להעביר את עשיו תהליך משמעותי. של הרגעת הכעסים של עשיו, והמסת ליבו. יעקב
אמנם מתכונן (למלחמה, לדורון ומלחמה) אבל יותר מכך הוא עובד על הרגש של עשיו.
התהליך
שמעביר יעקב את עשיו
יעקב
אבינו גורם לכעס של עשיו לאט לאט להשתחרר. הוא מפרק אותו בשלבים עדינים, ומעביר
אותו תהליך של נגיעה על מיתרי הרגש. כל מנחה ומנחה בפני עצמה שוברת עוד את הקרח.
יעקב
בתחילה שולח מתנות, ומפזר אותם באופן מדורג (בראשית לב, יז-כב):
"וַיִּתֵּן
בְּיַד עֲבָדָיו עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו עִבְרוּ
לְפָנַי וְרֶוַח תָּשִׂימוּ בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר":
משמעות הרווחים נועדה לתת לעשיו זמן
להתרשם, להתפעל, להתרגש, להתרכך, ולנסות לקבל את יעקב באופן הנכון.
יעקב לא מסתפק בכך, ודואג שכל מלאך,
יפנה לעשיו ויאמר לו את דברי הפיוס:
"וַיְצַו
אֶת הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר לְמִי
אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ: וְאָמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ
לְיַעֲקֹב מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה לַאדֹנִי לְעֵשָׂו וְהִנֵּה גַם הוּא
אַחֲרֵינוּ: וַיְצַו גַּם אֶת הַשֵּׁנִי גַּם אֶת הַשְּׁלִישִׁי גַּם אֶת כָּל
הַהֹלְכִים אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל עֵשָׂו
בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ":
יעקב דואג להכין את עשיו למפגש איתו,
מתוך בקשה מהמלאכים שימסרו לו את בקשת המחילה והסליחה:
"וַאֲמַרְתֶּם
גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב אַחֲרֵינוּ כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו
בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו אוּלַי יִשָּׂא
פָנָי".
יעקב ממשיך בדרך זו גם בהכנת המפגש
המשפחתי, ומניח את המשפחה באופן טקסי, עמידה מדורגת ומרגשת, להראות לעשיו כמה הם
מכבדים אותו.
עשיו
רואה את הילדים של יעקב, מן הסתם הם דומים ליעקב כשהיה קטן. הוא נזכר במשפחה שלו.
הוא רואה ילדים. הוא רואה את נשות יעקב:
"וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת
יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף
אַחֲרֹנִים".
בטקס המרגש, יעקב גם משתחווה 7 פעמים:
"וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם
וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו".
רק לאחר ריכוך ושיכוך הכעס, מצליח יעקב
להגיע למציאות של התרגשות כה גדולה עד כדי דמעות:
"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ
וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ":
עשיו
רצה לנשוך את יעקב, אבל הוא לא הצליח, הוא מחבק, מנשק ובוכה.
אולי
זה מה שחז"ל רצו ללמד אותנו, שעשיו בא עם שיניים, ויעקב הצליח להכהות את
שיניו, ולהפוך אותם מנשיכה לנשיקה. עשיו רצה לנשוך אותו ויצאה לו נשיקה. הכוונה
הייתה להרוג, ולפגוע, אך הריכוך של יעקב הוביל לאהבת אחים.
משמעות הבכי
אנו
יכולים לגלות לאורך ספר בראשית הרבה את המשמעות של הבכי בתוך המשפחה. בכי
ששובר חומות. רואים אצל יוסף כשהוא לא יכול להתאפק לנוכח האנשים שסביבו ובוכה.
רואים זאת כיוסף פוגש את אביו. וכן כאן עשיו נשבר ובוכה. זה משהו שהוא לא נשלט
כשהצלחת לגעת באדם.
כמו
אחרי סרט מרגש שאפילו שאתה יודע שזה רק סרט, הדמעות זולגות ואתה מזדהה עם הדמות.
לשון
רכה תשבר גרם
מספרים על הרב שמואל הנגיד[1] שהיה יועצו של המלך (חבוס בן מאכסן אל
מוצפר). פעם יצא המלך לרחובה של עיר יחד איתו. והנה המלך שומע מישהו צועק ומקלל את
המלך. המלך כעס ונפגע. ואומר לר' שמואל הנגיד, תדאג שיכרתו את לשונו.
כעבור
שנה שוב הם יוצאים לסיור בממלכה. והמראות חוזרים על עצמם. רוב האנשים מריעים למלך,
אך אותו אחד צועק. המלך בכעס על ר' שמואל הנגיד. אמרתי לך לדאוג שיחתכו לו את
הלשון. אומר לו ר' שמואל הנגיד: תקשיב מה הוא צועק. המלך היטה אוזנו ושמע צעקות:
"יחי המלך". הסביר ר' שמואל הנגיד "דאגתי שיכרתו לו את הלשון
המקללת, וישימו לו את הלשון המברכת".
לסיום
לפעמים
אנחנו חושבים שאם נכניע ונהרוס ונשמיד ננצח. אך הניצחון היותר גדול זה לא להרוג,
אלא להפוך את האויב לאוהב.
[1] חי לפני 1,000 שנה. בין השנים 993 1056. מראשוני
הראשונים, ומחשובי המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים. שימש גם
בתפקידים פוליטיים בכירים בעיר-הממלכה (טאיפה) של גרנדה שבספרד המוסלמית; נתמנה לשר
האוצר ולשר הצבא, ובשיא הקריירה הפוליטית שלו שימש כווזיר הגדול, משרה
השנייה בדרגתה רק למלך גרנדה. כתב את הספרים "הלכתא גברתא". כמו
כן, מיוחס אליו ספר "מבוא התלמוד". עסק בשירה לשון ופסיקה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה