פרשת בשלח - מאמין וזורע

 בס"ד

פרשת בשלח - אמונת הזריעה

פרשת האמונה

ניתן לקרוא לפרשתנו פרשת האמונה. לאורך הפרשה עם ישראל עובר ניסיונות שונים, ובכל ניסיון מחזק יותר את האמונה שלו בה'. אם נתבונן בניסיונות שעם ישראל עבר לאורך הפרשה, ניתן לזהות שבכל התמודדות ומשבר יש לימוד נוסף שעם ישראל צריך לעבור כדי לבנות את הקשר העמוק עם ה':

א.    הניסיון בהליכה אחר עמוד ענן.

ב.    הניסיון בעמידה מול המצרים שרודפים אחריהם.

ג.     הניסיון בכניסה לים סוף.

ד.    הניסיון במי מרה, של מחסור במים.

ה.    הניסיון במחוסר באוכל במדבר סין.

ו.      הניסיון באכילת המן עם כל המסתעף מכך.

ז.      הניסיון במסה ומריבה.

ח.   הניסיון במלחמה בעמלק.

חז"ל מלמדים אותנו כיצד בכל אחד מהמקומות הללו עם ישראל עמד בניסיונות לא פשוטים של אמונה וביטחון בה'.

 

שירת הים כנגד יסוד האמונה

אחד האופנים של עם ישראל לבטא את האמונה שלהם בה' התגלה באמצעות השירה. אחר קריעת ים סוף מתעצמת האמונה של עם ישראל, ואז פורצת השירה (שמות יד, לא): "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". היכולת לשיר שירה לה' היא ביטוי חזק לאמונה בה', משום שהיא מקרינה נחת פנימית של ידיעה מוחלטת שמישהו מנהל את העולם, ומציאות זו מאפשרת לשיר שירה.

 

האמונה בשעת הסתר וחושך

בספרי החסידות מבואר שעניין האמונה מתגלה דווקא בחושך (תהילים צב, ג): "וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת", דווקא כשלא הכל בהיר ונהיר ישנו צורך להתחזק באמונה.

גם פעולת הזריעה באדמה קשורה לאמונה. כשאנו זורעים איננו יודעים האם נזכה לראות את הצמחים גדלים, האם נהנה מהפירות, אך יש לנו אמונה. אנו מאמינים שה' יצמיח מהזרעים הללו גידולים יפים וטובים.

ראיה לכך ניתן לראות מדברי הגמרא במסכת שבת (דף לא.) שמביאה בשם ריש לקיש דרשה לפסוק (ישעיהו לג): "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת". ומבאר ריש לקיש: "אמונת" - זה סדר זרעים". ומבאר שם התוספות על פי הירושלמי: "שמאמין בחי העולמים וזורע". ניתן ללמוד מדברי הגמרא, שפעולת הזריעה קשורה באמונה.

ניתן להוסיף לכך את דברי הגמרא במסכת תענית (דף ה.) שמספרת על הזריעה המיוחדת שהייתה בתקופת הרעב הקשה שהיה ימי יואל הנביא:

"יצא אדר ולא ירדו גשמים, ירדה להם רביעה ראשונה באחד בניסן.

אמר להם נביא לישראל: "צאו וזרעו".

אמרו לו: "מי שיש לו קב חטים או קבים שעורין יאכלנו ויחיה, או יזרענו וימות?"

אמר להם: "אף על פי כן, צאו וזרעו!"

נעשה להם נס ונתגלה להם מה שבכתלין ומה שבחורי נמלים {מעט גרעיני חיטה להחיות את עצמם}.

יצאו וזרעו שני ושלישי ורביעי, וירדה להם רביעה שניה בחמשה בניסן, הקריבו עומר בששה עשר בניסן.

נמצאת תבואה הגדילה בששה חדשים גדילה באחד עשר יום".

מסיפור זה למדים שיש בזריעה סוג של ניסיון. לקחת זרעים שיש לך ובמקום ליהנות מהם להטמין אותם באדמה זה דורש להאמין שיום יבוא וירדו גשמים ויצמח שדה שלם.

זהו סוד האמונה, אף שלא רואים - זורעים ומאמינים שיום יבוא ויצאו הפירות. על כך נאמר (תהילים קכו, ה): "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ".

 

ט"ו בשבט כביטוי לאמונה

ייתכן אם כן, שיסוד האמונה קשור מאוד לט"ו בשבט. אנו עומדים לפני ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

בתקופה זו עוד אין פירות יש רק אמונה שיצמחו פירות. אנו רק רואים את הניצנים הראשונים של חלק מהאילנות, וכבר אנו מאמינים שיום יבוא ויצמחו פירות באילנו.

 

אמונה בילדים

יסוד זה קיים גם בחינוך ילדנו. ההורים זורעים באדמה ומגדלים את הילדים ומאמינים שיזכו לראות את הפירות המתוקים. ועיקר יסוד החינוך זה האמונה. להאמין שהתפקיד שלנו זה ההשקעה בחינוכם, ואת הפירות גם אם עדיין איננו רואים מאמינים אנו שנזכה לראותם.

ביום שרואים את הפירות אפשר לשיר את שירת האמונה.

ולסיום

שנזכה להאמין בה', להאמין בכוחות שהוא נתן לנו, ולהאמין שיכולות של הילדים שלנו. ולוואי שנדע לזרוע בתוכנו ובילדנו הרבה אמונה, ובעזרת ה' גם נזכה לשיר את השירה הגדולה שישיר מלך המשיח במהרה בימינו.