בס"ד

פרשת בא – למה להתעלל במצרים?

למה להתעלל?

בפרשתנו כתוב מהי מטרת המכות שה' מביא על המצרים (שמות פרק י פסוק ב): "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".

ולכאורה יש לתמוה, מדוע צריך לספר על ההתעללות של ה' במצרים? מדוע לא לספר על הניסים שנעשו לבני ישראל שיצאו ממצרים? מה העניין לספר ולפרט על התעללות שעברו המצרים? האם אנו עם שרוקדים על דמם של שונאינו?

ובכלל צריך להבין למה ה' נתן למצרים 10 מכות קשות וכואבות? לשם מה זה הועיל למישהו? אם בני ישראל יצאו משם זה כבר מספיק?

האם אנחנו כמו בני דודנו שמחלקים סוכריות לילדיהם כשיש פיגוע? שרוקדים עם נשקים על הגגות כשיהודי נרצח? ה"כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ"?

 

לפני שננסה לענות, נעיין בהבנת המילים "הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" ונראה שהובאו מספר פירושים למשמעות מילים אלו.

 

א.   מלשון התנשאות על ידי שרשת פעולות

לדעת התרגומים אונקלוס ויונתן בן עוזיאל, משמעות המילה "התעללתי" הוא התעליתי, התנשאתי, התפרסמתי שכך כתבו: "יַת נִיסִין דַעֲבָדִית בְּמִצְרַיִם".

 

כפי שביאר זאת בעל הכתב והקבלה: "לשון התעלות והתנשאות, מן נעלית על כל אלהים, עלה א-להים בתרועה, ופירוש התעללתי, התנשאתי בפעולותי".

 

וביאר זאת מבחינה דקדוקית הרש"ר הירש: "התעללתי, משורש "עלל"... ומכאן "עלילה", לא מעשה נפרד, ו"עלל", לא עשייה בודדת, אלא שרשרת מתפתחת של מעשים או עשייות, ו"עולל": לגרום למשהו באמצעות שרשרת רצופה של פעולות. "התעלל": להיראות מתוך שרשרת פעילויות רצופה... את אשר נגליתי במצרים, כלומר הראיתי את כוחי וגבורתי וכו' על - ידי שרשרת רצופה של פעולות".

 

ב.   מלשון שחוק ולעג

לעומת ההסבר הראשון, רש"י ביאר אחרת: "התעללתי – שחקתי".

והמשיך הרמב"ן את דבריו של רש"י: "וטעם התעללתי - כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו".

וביאר את העניין הלשוני החזקוני: "התעללתי כל תיבה דוגמא זו כשיש בה תי"ו היא לשון צחוק ולעג". וכעין זה כתב גם רבינו בחיי.

 

ג.    מלשון לעולל לקטוף את הכרם

המדרש פסיקתא זוטרתא כותב: "את עשר התעללתי" – "אמר הקדוש ברוך הוא כשם שהם עוללו (=קטפו) את כרמי, כך אני מעולל אותם מן העולם". דברי המדרש מובססים על הפסוק (ויקרא יט, י): "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל".

 

ד.    מלשון עילה וסיבה

בעל הכתב והקבלה[1] ביאר כך: "מלת התעללתי לשון עילה וסבה, וטעמו נראיתי במצרים לעיני כל שאני סבת הסבות ועלת העלות, כי שנויי הטבע בפעולותי שהראיתי במצרים הורו עלי שאנכי הממציא הראשון ובורא כל... וביאר הכתוב שמתוך נפלאותיו שבמצרים הראה עצמו עלה, כי מתוך מצרים נתפרסם אלהותו בעולם".

 

ה.   מלשון עלילות ונקמה

הרשב"ם כתב "התעללתי - פעולת עלילות".

וכן ביאר המהר"ל בפירושו גור אריה: "לשון 'מעללים' שהיא פעולה לרעה, שכל מקום שנאמר 'מעללים' הוא לרעה, "ועולל לי" (איכה א, יב), "ועולל למו" (שם שם כב)".

וכן כתב המלבי"ם[2]: "להעניש את המצרים בעונשים גלוים".

 

סיבת הסיפור להתעללות

לפי ההסברים הראשונים השאלות שהעלנו קצת מתקטנות. אך לפי ההסבר החמישי שיש כאן ממד של צורך לספר על ההתעללות שה' התעלל במצרים, שוב מתעוררת השאלה: למה? למה לספר על כל ההתעללות במצרים? האם זו שמחתנו? האם זה מה שצריכים ילדנו לשמוע?

 

ונראה לענות מספר תשובות בדבר:

א.   כששומעים על עונשם של המצרים וההתעללות בהם, מתעצם סיפור יציאת מצרים עשרת מונים. אין זה רק שבני ישראל הצליחו לצאת ממצרים באיזו שהיא דרך וכעת אינם עבדי פרעה. יש כאן סיפור הרבה יותר גדול ועצום, נוצר ממש מהפך! עם ישראל יצא ברכוש גדול והמצרים קיבלו את עונשם. זה מעצים את כל נס הגאולה, והאמונה בה'.

 

ב.    כשאנו שומעים על ההתעללות במצרים אנו לומדים מהי השגחה פרטית, לומדים שיש שכר ועונש. יש דין ויש דיין. אנו לומדים שלא ניתן לחמוק מהעונש על מעשים רעים. כפי שכתוב בפסוק (דברים ז, י): "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל-פָּנָיו, לְהַאֲבִידוֹ".

אולי כך ניתן להבין את סוף הפסוק: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'", דווקא סיפור ההתעללות גורם לדעת את ה', שהוא מנהיג את העולם.

 

ג.     כשאנו שומעים על התעללות במצרים אנו מבינים מהו מוסר בתורה. מבינים שאף ה' הוא רחמן, הוא לא פראייר, ומי שמגיע לו נקמה ה' ינקום בו. זהו יסוד חשוב בתפיסת העולם ביהדות ה' מלמד אותנו לא לרחם על אכזרים. שידועים דברי חז"ל: "המרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".

יש ערך לנקמה, ה' צריך לנקום, כפי שכתוב בתהילים "א-ל נקמות ה'". נקמה צריכה להגיע כנגד כל הרוצחים בשואה, כנגד כל ההרוגים בטרור.

 

לסיום

נישא תפילה שה' יתעלל בכל שונאנו ומבקשי רעתנו, ודרך כך יתעלה ויתגדל שמו בעולם ונזכה לראות בישועתו בקרוב.

 

---

[1] לרב יעקב צבי מקלנבורג נולד בערך בשנת תקמ"ה (1785) בגרמניה. למד תורה אצל רבי עקיבא איגר, בהמשך עבר לעסוק במסחר, ובשנת תקצ"א (1831) מונה לרבה של העיר קניגסברג שבפרוסיה. עקב התחזקות השפעתה של הרפורמה הקדיש את כוחו ומרצו למלחמה בה לצד חברו המלבי"ם.

[2] לרב מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל וייסר נולד בעיר וולוצ'יסק (מערב אוקראינה) בשנת תקס"ט (1809). בצעירותו למד בעירו, ואח"כ עבר לישיבה בוורשה. שימש כרב בכמה קהילות. והנהיג את המאבק נגד המחדשים והרפורמים, ובשנת תרכ"ד (1864) בעקבות תלונותיהם לשלטונות נאסר ואף נידון למות, ושוחרר רק בעקבות התערבותו של משה מונטיפיורי. הוא גורש מרומניה, ועבר לשמש כרב בקהילות שונות, האחרונה שבהם קניגסברג שבפרוסיה (קלינינגרד, רוסיה).