פרשת בשלח - סטריליות רוחנית כדי להיבנות נכון

 בס"ד                    

פרשת בשלח – סטריליות רוחניות כדי להיבנות נכון

מה רע שארץ ישראל קרובה למצרים?

פרשתנו פותחת בפסוק: (שמות יג, יז): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

הפרשנים השונים תמהו: מה רע בקרבה של ארץ ישראל למצרים? מדוע זו סיבה לכך שעם ישראל צריך להסתובב במדבר תקופה כה ארוכה?

 

תקופת המדבר נועדה כדי להיבנות

המדרש (שמות רבה בשלח פרשה כ אות טו) כותב על פסוק זה: "משל, למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה. ואומר: 'אם נותנה לו אני עכשיו, עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה, אלא עד שילמד בני כתבין ויעמוד על עמקן ואח"כ אני נותנה לו'. כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ עדיין לא נתעסקו במצות ואינן יודעין עסקי תרומות ומעשרות, אלא אתן להם את התורה ואח"כ אכניסם לארץ".

וכן כתוב במדרש נוסף (במכילתא בשלח מסכת דויהי פתיחתא): "לא הביאן הקדוש ברוך הוא דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר. אמר הקב"ה: 'אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים שנה שיהיו אוכלין מן, ושותין מי הבאר והתורה נבללת בגופן'".

עם ישראל במצרים היה במדרגה רדודה מאוד מבחינה רוחנית, ובהיותו במדבר יצא מ-מ"ט שערי טומאה ל-מ"ט שערי קדושה. במדבר כל חיי עם ישראל היו חיי ניסים. אוכל ניסי, מים נסיים, בגדים של נס (שגדלו עימם), באופן זה היה לעם ישראל את הפניות להתעלות רוחנית.

 

מציאות רוחנית אידאלית

נראה שאין זה המצב האידאלי שאדם חי בתוך ענן רוחני ושקוע בתוכו. רצון ה' זה שנחייה בארץ ישראל חיים חומריים מתוך קדושה. בארץ ישראל אנו עסוקים בעשייה חומרית, בנטיעות כמו שכתוב (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל", אך יחד עם זאת אנו מצווים לזכור שה' הוא זה שנותן לנו את כל השפע שיש לנו. רק אחר שנטענו ובשנה הרביעית אכלנו את הפירות בקדושה (שם): "כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'". ניתן לזכות אחר כך לאכילה מתוקנת.

 

הדרך להגיע לאיזון במידות

הרמב"ם כותב (הלכות דעות פרק א הלכה ד): "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה...", כוונתו שבכל מידה של האדם צריך למצוא את דרך המיצוע והאיזון.

ומבאר הרמב"ם (הקדמה לשמונה פרקים פרק ד) שכשאדם יצא מאיזון לפעמים צריך לנהוג בקיצוניות מסוימת כדי להגיע לדרך הבינונית:

"כמו שהגוף, כאשר יצא משיוויו, נראה אל איזה צד נטה ויצא, ונעמוד כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השיווי; וכשישתוה, נסלק ידינו מאותו ההפך, ונשוב לעשות לו מה שישאירהו על שיוויו - כן נעשה במידות בשווה".

מטרתנו השלימה היא להגיע למצב של קדושה בתוך חיי החומר. אך הדרך להגיע לכך היא לא פשוטה, צריך תקופה של עיסוק רק בקודש, כדי להגיע לאיזון הנכון. ולכן במדבר היינו בתקופה של ניתוק מהחומר, כדי להגיע לאיזון הנכון בארץ ישראל.

כמו תינוק, שכשהוא קטן הוא זקוק לתקופה של שמירה מכל מקור חיצוני שעשוי לפגוע בו, כדי שאח"כ כשיתבגר יצליח להתמודד עם הקשיים הסובבים אותו .

 

האיזון בחיים בארץ ישראל

ישנה מעלה לגור בארץ ישראל, כפי שהגמרא (כתובות קי:) כותבת: "כל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה". אך בארץ ישראל ההיסטוריה הוכיחה שקשה לשמור על חיי קדושה. לשם כך צריך לעבור תקופה במדבר, תקופה של מילוי רוחני, תקופה של פסטורליות הרמטית, כדי לאפשר ולהצליח לקדש את החומר באופן מאוזן ונכון.

 

תקופה של בנייה רוחנית

כדי שיהודי יצליח לבנות את האישיות שלו באופן נכון, הוא זקוק לתקופה של התמלאות רוחנית, ומתוכה לצאת לעולם העשייה.

פעמים רבנות אנו נתקלים בשני סוגי טעויות:

ישנם יהודים שרוצים להישאר במדבר הרוחני, בתוך חיי הרוח הקדושים, בתוך חיי נס עילאיים, ומנסים להתנתק מעולם העשייה. ומאידך, ישנם יהודים שרצים ישר לחיי החומר ללא תקופת המדבר ההכרחית לקיום הקדושה בחומר.

אנו מאמינים שהדרך לחיי קדושה בפרט בארץ ישראל חייבת לנבוע מתוך תהליך של תקופת התמלאות רוחנית במדבר, ורק אח"כ ניתן לזכות לקדש את העשייה בארץ ישראל באופן הגבוה ביותר.

 

ט"ו בשבט כביטוי לתהליך פנימי רוחני

בימים אלו אנו מציינים את ט"ו בשבט. ט"ו בשבט הוא ראש השנה לפירות האילן. הזמן שבו מתחילים לצאת הניצנים של פירות האילן. אחר תקופה של חורף קר ללא כל עלה, מתחיל העץ לצמוח ולגלות לנו שבכל ימות החורף העץ עבר תהליכים פנימיים משמעותיים, שיתגלו רק בקיץ עם כל הפירות המתוקים שיצאו מהעץ. תקופת החורף היא תקופת התמלאות של האילן שרק מכוחה ניתן אחר כך ליהנות מהפירות.

 

לסיום

שנזכה לדעת את האיזון הנכון בין תקופת ההתמלאות. להתמלא בקדושה בזמנים הנכונים, ודרך זה נזכה לקדש את חיי המעשה באופן השלם ביותר.